אוחז באור

איילים הם חיות מופלאות וטוטם עוצמתי! איילים חיים גם במימדים האחרים - בין הכוכבים חיים איילי הכוכבים, מלך האיילים רץ עם איילים וגורם לימים להתארך בכל שנה, ויש גם איילי זהב באדמה... כשהייתי בבריסל, פגשתי אלון מופלא שסיפר לי על איילי הזהב שבאדמה והנה הסיפור לפניכם... אוחז באור לפני הרבה מאוד שנים, בין הרים גבוהים, היה עמק רחב שנפרש ביניהם וכולו ירוק ומשגשג, באותו עמק חיו איילים. אחד מהם היה גדול ומרשים במיוחד, היו לו קרניים שנצנצו בכל פעם שהשמש האיר, לכן שמו היה "אוחז באור".

אוחז באור היה מרהיב והפליאה סביבו הייתה רבה, הוא היה מסתובב בעמק עם קרניים זורחות ולב שקורן בנועם וטוב, ומילא את העמק ביופי שנעם ללב.

אוחז באור היה סקרן ותמיד רצה להגיע לפסגות ההרים הגבוהים שסביב לעמק.

לא היה אוכל על הפסגות- העמק היה שופע באוכל ומים, לא הייתה חברה בפסגות- שאר האיילים בילו בעמק,

אך שוב ושוב, אוחז באור נמשך לגלות את הפסגות.

יום אחד בעודו מטייל בין הפסגות, הוא הרחיק במיוחד והגיע למקום לא מוכר, זה היה מקום בו עמודי אבן ענקיים התנשאו מתוך האדמה ויצרו מעין מבוך. בעודו הולך בין העמודים, הוא שמע קול זקן מהמהם מנגינה, הצלילים של הניגון העדין משכו אותו להיכנס עמוק יותר אל בין העמודים, אל לב המבוך.

הוא הרגיש עצמו צולל אל מרחב שיש בו משהו אחר, צעיפים של נועם הקיפו אותו סביב, בעודו פוסע בעקבות הניגון.

הוא הגיע למקום בו העמודים יצרו חדר בעל 3 קירות, ובתוכו היא ישבה- אישה זקנה עם צמות ארוכות שהשתלשלו לצידי פניה והגיעו כמעט עד לאדמה. שתי העיניים שלה היו עצומות, והיא המהמה לעצמה שוב ושוב ניגון מסתלסל ורך, ניגון שעוטף את מי שמקשיב לו.

אוחז באור הרגיש איך הניגון מכשף אותו, ומעיר מתוכו משהו רדום- כוח עתיק שהיה בתוכו התעורר, באותו הרגע הוא גם ידע- תמיד הכוח היה שם.

הניגון עורר בו ידיעה ורצון- הוא חש קריאה לגלות את עצמו באמת, ומתוך הקריאה נולדה ידיעה - בלב שלו יש אש ולא רק בקרניים.

הוא הרכין ראשו בהכרת תודה אל מול הזקנה, בעוד נצנוצי זהב יורדים מהקרניים שלו ואופפים את הזקנה שלרגע לא הפסיקה להמהם ולא פקחה עיניים.

בלי להמתין הוא דהר משם אל עבר החלומות שלו.

בין ההרים הוא דהר, הרחק מהעמק הבטוח והמוכר, בעקבות קול שהדהד מתוכו וכיוון אותו בדרך.

זמן רב הוא דהר בלי הפוגה, משאיר מאחוריו עולם, חיים ומציאות אחרת, דוהר אל עבר המקום בו הוא יוכל לגלות מה הוא באמת.

הוא נעצר ליד פלג מים לשתות, בעודו שותה ומשיב לעצמו כוחות, הוא התבונן סביב וידע שהוא כבר ממש לא באזור או בתחום המוכר. הוא החליט לנוח ליד הפלג ונרדם. בחלומו, הוא שמע את אותו ניגון מוכר שהזקנה המהמה, רק הפעם הניגון הדהד סביב נערה בעלת שיער זהב ארוך ופנים שקרנו באור והייתה מוקפת באורות זהובים- הנערה התבוננה עליו וחייכה,

"מה זה המקום הזה ומי את?" שאל האייל

"כאן הכל יתחיל" היא אמרה לו "בוא אלי, אני מחכה לך, פה תדע הכל"

האייל התעורר בעוד השמש זרח והאיר הכל, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש איך הנצנוץ בקרניים שלו, נשלח סביב סביב ורחוק.

הוא כל כך רצה להיות את מה שהוא. והמשיך בדרך...

הרבה מאוד זמן הוא דהר, ימים חלפו, שבועות וחודשים. הוא דהר בשלג ובקור, על ההרים הגבוהים ובעמקים שביניהם.

הוא דהר ולא הפסיק לשמוע את הקריאה שכוונה אותו, עוד ועוד.

היו זמנים שהרעב אחז בו כי לא היה מספיק אוכל. בכל פעם שהוא הרגיש רעב או חוסר בטחון, הוא נזכר בניגון ובאותה אחת שמחכה לו אי שם, והמשיך לדהור בדרך אליה.

עד שהוא הגיע,

זה היה פתח למקדש עשוי סלעים שהוביל אל תוך האדמה.

הוא התבונן אל הפתח, ובתוכו היו קולות שונים; קולות של חשש, קולות של כמיהה, ובין כל אלו ידיעה שהוא עומד להשתנות. הדבר שהוא חי כל חייו כבר לא יהיה שם- משהו אחר יהיה.

הוא התבונן סביב אל העולם והרגיש את הסוף, הרגיש שהוא אומר להתראות, ופסע אל תוך המערה.

הדרך למטה הייתה חשוכה, באוויר היה ניחוח עדין של קטורת שרפים, הוא פסע עמוק ולמטה נושם את הניחוח העדין. הדרך התפתלה והעמיקה והוא ירד עוד ועוד פנימה.

הוא הלך כל כך הרבה זמן בעלטה עד שהוא כמעט לא זכר תחושה של אור מסביב. בתוך העלטה המוחלטת היו קולות "פנימה, פנימה" הקירות לחשו לו "פנימה, פנימה" הדהדו מסביבו, והוא המשיך להעמיק...

כל כך הרבה זמן הוא פסע בעלטה עד שהוא שכח מי הוא, כל שהוא ידע היה שהוא רוצה להמשיך ללכת, להעמיק.

כמה עמוק ורחוק הוא הלך, קשה להסביר...

אחרי הרבה מאוד זמן, הוא נעצר, אורות היו סביבו, לקח לו זמן להתרגל אליהם, אחרי שהעיניים שלו התרגלו לחשכה זמן ממושך כל כך.

מולו הוא ראה חדר שכל כולו נוצץ בזהב- הקירות, הרצפה והתקרה נצנצו בזהב, ואל מולו, על כסא של מלכות נצח, ישבה הנערה שהוא ראה בחלום.

היא התבוננה עליו ושאלה "עכשיו אתה יודע מי אתה?"

הוא הפנה אליה מבט של שאלה...

"תתבונן על עצמך" היא אמרה והצביעה על מקום שהקיר היה חלק ומבריק כמראה.

הוא נעמד מול המראה המוזהבת והתבונן בעצמו, הוא לא ראה אייל, הוא ראה עצמו בדמות אנוש, עוטה גלימה זהובה ועל ראשו כתר של קרני איילים.

הוא ראה את עצמו ונזכר- הוא נזכר במסע אליו הוא יצא, לפני הרבה מאוד שנים, מסע שמטרתו הייתה לגלות את פניה העדינים של אמא אדמה, הוא חי בצורות רבות ושונות, הרגיש את אמא אדמה מקרוב ונבלע אל תוך הקסם הגדול שמאפשר שכחה והתמסרות מוחלטת לאמא אדמה.

הוא זכר עצמו בצורות שונות, וזכר חוויות שונות, הוא גם ידע שהגיע הזמן לשוב ולהיות את מה שהוא באמת.

הוא התכופף על ברכיו ונשק לידה של הגבירה, כמה טוב לשוב לזרועות אהבה, כמה טוב לשוב הבייתה.

מלך איילי הזהב שבאדמה שב הבית!!

סוף

"מי אלו - איילי הזהב שבאדמה"? שאלתי את העץ בסוף הסיפור...

"איילי הזהב של האדמה הם איילים שנשלחים מתוך האש של אמא אדמה למקומות רדומים בהם אין חיים וחום ועוזרים להם לקום ולהתעורר – לחיות מחדש." A story from an old oak, Park Parmentier, Brussels, Belgium מקווה שאהבתם את הסיפור,

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים. רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.

קבוצת סיפורי עצים