top of page
  • תמונת הסופר/תRia Storyteller

היום הארוך ביותר בשנה - חלק שני


אני שמחה להגיש לכם את החלק השני של הסיפור, במידה ולא קראתם את החלק הראשון - הנה הקישור https://www.riastoryteller.com/post/היום-הארוך-ביותר-בשנה הסיפור על היום הארוך ביותר בשנה - המשך... הרבה מאוד זמן חלף מהרגע בו הוא הפך לצל, הוא לא היה בטוח שהרגע לו הוא מחכה יגיע, לעיתים הוא חשב שאולי הכל היה חלום במציאות שונה מזו שהוא זוכר, לעיתים הוא כלל לא זכר למה הוא שם באבן ואח"כ שוב נזכר, הימים השקטים שקטים במקום שבו הוא צל ללא דמות ממש ערפלו את צלילותו. ברגע אחד, כמו פרח המתעורר ויוצא באביב גם הוא התעורר מהמחשכים, אט אט הוא חש איך בהירות ממלאת אותו , איך הכל נהיה צלול יותר ומכוון למטרה אחת. הוא המתין בדריכות, חיכה לרגע…

באותו הזמן היא הרגישה שהוא מתקרב, היא לא ידעה בדיוק מתי הוא יבוא, רק הרגישה שזה קרוב.

מאותו חלום שחלמה לפני כל כך הרבה שנים נותר זכרון שלא מש ממנה וידיעה אחת צלולה -יש מישהו שמחכה רק בשבילה, ממתין לה וממתין לרגע הנכון לבוא ולהיות שם בשבילה. ברגע שהוא יבוא, בהירות תגיע איתו יחד. היא לא הייתה בטוחה שזה מה שיקרה בכל השנים, לעיתים היא חשבה שזה סתם חלום מתוק ורחוק שאין בינו לבין המציאות שום קשר, רק חלום.....

הרבה לפני שהיא נולדה, בחייה הקודמים היא ידעה שזה מה שיקרה, זה חלק מתהליך שלם - איבוד זכרון מחוייב.

עדיין, לעיתים משהו בתוכה זכר מעבר לערפילי השיכחה חיים שונים מאלה שהיא חיה היום, חיים בהם היא במקום אחר עומדת על צוק גבוהה ושרה אל האורות, שירים שאין להם מילים בשפה מוכרת אך יש בהן משהו מוכר, זה היה זמן של טוב ונועם, זמן של נחמה... כמה רחוק ממנה הזמן ההוא.

במקום אותו זמן חלום היא נמצאת במציאות אחרת, כזו שלא מותירה הרבה מקום לדמיון ופנטזיה… בעודה צעירה, אבא שלה נעלם מהבית והותיר אותה עם אמה ושלוש אחיות קטנות, הן נותרו לפרנס ולכלכל בצמצום את עצמן ולא היה הרבה בחיים שלהן - לא היה הרבה מה לאכול ולא היה הרבה מה לעשות כדי לשנות את המצב. הן חיו בחווה שאמה ירשה- בימים רחוקים החווה נחשבה למשגשגת אך עם הזמנים שהשתנו לא נותר הרבה ממה שהיה: העגבניות, הסלק והריבות שהן מכרו בשוק, סיפקו להן מעט מן המעט, 'עגבניות בזול וריבות בזול מביאים באוניות ממקומות רחוקים, והאיכות - את מי זה כבר מעניין!!' הרבה פעמים היא ניסתה לשכנע את האם לנסות ולהתפרנס בדרך אחרת, "יש הרבה מאוד אנשים שמרוויחים כסף ממסחר שהוא לא מתוצרת שלהם עצמם", בכל פעם שהיא העזה להגות את המילים הללו, בסופו של דבר, היא הייתה מתכווצת אל מול המבט המאוכזב של האם, 'הן לא יסחרו בתוצרת של אחרים, הן לא יוותרו על כבוד בשביל כסף, הן לא יוותרו על מורשת של משפחה רק כדי שהן יוכלו לחיות עם מעט יותר מותרות' אמא שלה לא הסכימה לשמוע על זה אפילו. זה היה המצב, בגיל 27 היא נותרה בבית עם אמא ושלוש האחיות, שלא העזו להותיר את אימן לבד.

בתוך מציאות היום יום שהייתה אפרורית וקודרת היא סיפרה יום אחד על ההוא מהחלום… הבוז הלעג והעלבון שהיא חוותה כתגובה ליוו אותה עוד זמן והיא העדיפה לשתוק. עדיין בתוכה עמוק בפנים, היא החזיקה חלום ותקווה שברגע שהוא יגיע דברים יהיו אחרת. לא היה בזה שום הגיון אך היה בידיעה הזו משהו מנחם, אף יותר מכך - הייתה בידיעה הזו משהו שמחזיר אותה הביתה, הביתה אל מקום של אורות נוצצים שנעים בשמיים ויוצרים צורות שמהדהדות אליה מציאות אחרת לחלוטין.

הזמן חלף והיום הארוך התקרב, בכל יום שחולף הזקנה רוקמת עוד חוט בתוכנית, היא ידעה שנדרשת מיומנות גדולה ליצור את מה שהיא רוצה, לשם כך היא צריכה את כל הידע שהיא למדה על עשבים ומרקחות ועל חזיון שמתגשם ונגלה לעיני כל... הימים עוברים והיא מתכננת- מייבשת את הצמחים הנחוצים, מכינה כתובות על פיסות בד מגולגלות שיקשרו על ידיהם של הבנים, משננת את הדברים כך שלא יתאפשר לה לטעות בסדר של הדברים ומתכוננת ליום…

זו הייתה התוכנית - ביום הארוך ביותר בשנה הם יבואו אל המערה, שם היא תקשור על הידיים שלהם פיסת בד מכושפות ותיתן להם לשתות מהשיקוי שהיא הכינה במטרה לעזור להם לראות את החזיון בעודם במערה. לאחר מכן היא תתחיל לספר… היא תספר את הסיפור על אותם שניים שנפרדו ל - 700 שנה, שניים שהקריבו ונתנו כל כך הרבה מעצמם רק כדי להיות שוב ביחד ולרקום חלום משותף, היא תספר את האגדה הרחוקה והמערה תעשה את השאר- המערה תיתן להם לראות את מה שיתרחש ממש באותו הזמן במקום אחר ורחוק מהם, הם יקבלו הזדמנות להרגיש במלוא העוצמה מה זה אומר לתת את הלב לחלוטין, איך זה מרגיש כששניים אוהבים באמת- הם יחוו מציאות שנמצאת במקום אחר ורחוק ממש כאילו הם בתוכה והם יחוו את הרגשות והתחושות כאילו הם שם… כשכל זה יסתיים, הזקנה תשיב אותם אליה ואל המציאות ואז היא תשלוף את הסכין האדומה ותבקש מהם לדקור את עצמם בגוף במקום שלא מאפשר להם לחוות כזו אהבה לעולם, מקום שהורס מזיק ומחרב, במקום שלא ייתן להם לחוות כזו התמסרות לעולם. אתם רוצים כזו אהבה? אתם רוצים סיכוי? אז קדימה, שום דבר פלאי ומרהיב לא נוצר משברים, מציאות של פלא ויופי נוצרת ממקום שבונה צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, מתוך אבנים מסותתות להפליא, מתוך אבני חן שנחצבו ולוטשו- מתוכם נבראת מציאות של אהבה. אם כל מה שתותירו מאחוריכם אלו שברים שום דבר לא יצמח לעולם.

הרגע הגיע - ביום הארוך ביותר בשנה, בזמן בו השמש זרח בשלוש קרניים מרהיבות של ברכה וטוב, שער נפתח, כישוף נשבר והשניים נפגשו. היא הייתה בשדה כשהוא הופיע לנגד עיניה והחל לצעוד לקראתה, היא זיהתה אותו ממרחק, זכרה את ההליכה והכתפיים הרחבות, ואותו במדויק היא זכרה עכשיו היא גם ידעה שזו לא טעות או חלום. והוא שתמיד ידע לזהות אותה בכל דמות שהיא בחרה לעצמה בחלומות זיהה אותה מייד, עם העיניים שאוהבות אותו ועם החיוך בו יש הבטחה שאפשר להגשים כל חלום -לא חשוב כמה הוא נראה רחוק וכמה מאמץ נדרש בשביל לאחוז בו.

באותו הזמן עיניים של שלושה נערים צעירים פקוחות לרווחה אל מול חזיון שמתגשם אל מולם והם רואים, רואים במדויק.

כשהם נפגשו לא נאמרו מילים, ידיים אחזו ונשימה של רווחה הייתה בהם.

והם שמתבוננים בחזיון - נשמו איתם יחד....

החזיון התפוגג ונעלם,

הם נותרו עם הזקנה במערה, בעיניים דומעות הם הביטו אליה, בתוכם עוד חי הסיפור וסופו שהתגלה בחזיון.

"אתם רוצים גם?" היא שאלה והם הנהנו בשקט. "אז עכשיו זה הזמן, מי יהיה הראשון לדקור?" "מה?" מבטי תמיהה החליפו את שארית החלום שעוד התמהמהה, "זה הזמן" היא אמרה, "מתי אתם חושבים להפסיק להרוס הכל? אמא אדמה לא תחכה לכם, יש הרבה אחרים שרוצים עזרה להגשים חלומות, כאלו שרוצים להשקיע בחלומות שלהם - שרוצים ליצור לבנות ולא לחרב שוב ושוב, אז קדימה תדקרו את המקומם בתוככם שמפריע לזה להיות". "מה זאת אומרת?" שאל האח הבכור מבין השלושה "קח את הסכין ותדקור, תמצא בגוף את החלק שעושה את כל ההרס הזה ותדקור אותו עכשיו, אחרת איך זה ישתנה?" מבטים של הלם הופנו אליה "אבל" אמר האח הצעיר "אם נדקור את הגוף זה גם להרוס, לא? הרי אמרת שמציאות של אהבה לא נבראת מהריסות ושברים..." "אה, אני מבינה, אז אתם לא רוצים להרוס ולחרב כל דבר שרק ניתן, אני שמחה לשמוע…"


לא נדרש הרבה יותר מזה השינוי קרה והשלושה הפכו להפתעת ולרווחת אנשי הכפר מאלו שהורסים הכל לאלו שעוזרים לבנות וליצור, עוזרים לאחרים ובונים בשביל עצמם.

והם, הזוג שלא ויתר על החלום והיה מוכן לחכות ולשכוח, למות ולהוולד, אותם השניים מצאו את הדרך לשנות את החיים של האם- במקום לחיות במצוקה כלכלית היא התחילה לייצר מפות מרהיבות שנמכרו בהרבה מאוד כסף ועליהן היו רקומות דוגמאות של שיחי עגבניות בגוונים של חלום.

כשהדרך נפתחה לאם נפתחו איתה עוד דרכים והאחיות מצאו את דרכן- כל אחת בנתיב משלה. וזו שלא הפסיקה להאמין אף פעם, זו שהביאה אליה אהבה מעולם אחר ומרוחק, אותה אחת שמצאה את שחיפשה אי אז בחלומות שלו… עכשיו היא יכלה להגשים - היא מצאה את השיר העתיק שמשיב אותה הביתה אל צוק גבוה מעל הים, אל מול אורות נוצצים, רק הפעם במקום לשיר לבד, הם שרים בשניים.


וזה הסוף



מקווה שאהבתם את הסיפור

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת.

הבקשה היחידה שלי שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים.

128 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מוהרה

אשליות

2 comentarios


יגאל לב-מאיר
יגאל לב-מאיר
29 jun 2022

מקסים ממש, תודה ריה ותודה לעץ שחלק איתך בנדיבות סיפור כה נפלא ☀️💖🌷

Me gusta
Ria Storyteller
Ria Storyteller
29 jun 2022
Contestando a

באהבה רבה יגאל וכמה נפלא לדעת שנהנת מהסיפור.


Me gusta
bottom of page