כוהנות המוות

מוות, מוות וחיים, הדרך השמאנית מלמדת אותנו שבכדי לחיות את החיים במלואם, חשוב לחבק אלינו את מוות. אנו יודעות שמוות אינה חומסת, ותמיד היא מגיעה אלינו בדיוק בזמן. מוות אוהבת אותנו, ולכן היא מאפשרת לנו למות, ולא לחיות חיים ארוכים ואינסופיים בגוף אחד, חיים שממשיכים על אף שהגוף כבר עייף וכואב, על אף שהלב כבר רווי מחוויות. מוות מגיעה אלינו בהפתעה ופותחת את השער לחוויה חדשה, הרפתקה חדשה, חיים חדשים!! לפני מספר שבועות מוות הגיעה קרוב אלי, ולקחה את דוב אהבה, שהיה אחד האנשים האהובים והמרכזיים בחיי ב 30 השנים האחרונות. בשבועות שחלפו מאז, גיליתי שמתוך הכאב והאובדן שהגיעו בעוצמה, מהר מאוד צמחה תחושה של הכרת תודה ושמחה, על הזכות שהאיש המופלא הזה נגע כל כך עמוק בחיי. יכולתי לראות ששנים של של לימודים שמאנים בהם שמעתי סיפורים על מוות המרהיבה ולמדתי על כוח הנשמה וחיי הנצח, אפשרו לי לשחרר כאב וכעס ולהתמלא בהכרת תודה. כשעברתי על הסיפורים שכתבתי בשנים האחרונות, שמחתי למצוא סיפור על מוות, זה סיפור שמספר על כוהנות מוות שחיו פה לפני הרבה מאוד זמן, ועל הדרך המופלאה בה הן התייחסו למוות וחגגו את החיים. קיבלתי את הסיפור בשבדיה, מעץ תפוחים זקן ומקסים. בסוף הסיפור תוכלו לראות עוד תמונות מהאזור. כוהנות המוות

בזמנים העתיקים, נשים וגברים שבורכו במתת ונגעו בכוחות הבריאה- פסעו בדרכים של האמא האדירה- זו שנמצאת רחוק בכוכבים, וקרוב איתנו כאן. אותן דרכים אפשרו להם לעזור לאחרים- לתת תשובות לשאלות, להדריך קהילות כיצד לחיות חיים מיטיבים, ולהביא ריפוי ונועם.

באותם זמנים הייתה דרך אחת שנצנצה באור מיוחד משלה, זו הייתה הדרך של נושאות בשורת חיי הנצח- כוהנותיה של מוות האדירה.

כוהנות המוות נשאו בתוכן את המוכנות למות בכל רגע, ולכן הן חיו כל רגע במלואו, עד תום, כל הזמן.

הייתה בתוכן בחירה לחיות, לא כדבר מובן מאליו, אלא מתוך חגיגת המתנה שנקראת חיים על אמא אדמה.

בוקר אחד, אחת מכוהנות המוות, התעוררה ועשתה את טקסי הבוקר- ניקתה את המרחב המקודש שבחדרה, הדליקה נרות של ברכה וטוב, נתנה מנחות לכוחות הגדולים שאוהבים ושומרים אותנו בחיים, וכיילה עצמה למקום בו בכל רגע היא בוחרת להיות בחיים, כי מוות יכולה להגיע אליה היום, ואם זה יקרה, היא רוצה לקבל אותה בזרועות פתוחות. היא שרה שירי הלל, ברכה, ונועם למוות המופלאה שמיישנת אותנו אל חיים אלו, ומולידה אותנו לחיים חדשים. בעודה שרה היא התמלאה בהתרגשות- באותו יום תהיה הפעם הראשונה בה היא תשתתף בטקס בו משתתפות כל הכוהנות שסיימו את הכשרתן.

לקראת הערב, היא עטתה את הרעלה שמכסה אותה, ובכך מאפשרת לה לראות את הדרכים של מוות בעולם, לקחה את כד העצמות, איתו מביאים מסרים ממוות, והלכה אל מערת הטקסים.

כל הכוהנות עטויות רעלות התאספו, והניחו את כדי העצמות באחד הכוכים של המערה.

הטקס החל, הכוהנת הבכירה החלה מקישה בשתי עצמות שאליהן היו קשורים פעמונים, היא הקישה והלכה במעגל, ובכך אפשרה פתחים בין העולמות דרכם מוות תוכל להביא אליהן את נוכחותה בטקס.

הסכנה הכרוכה בלהיות במעגל בו מוות מנכיחה עצמה בכזו עוצמה, הייתה ברור ומקובלת על כל הכוהנות. בכל רגע, הן היו מוכנות להשיל את גלימת גופן ולהיוולד לחיים חדשים - כל יום מחדש זו הזדמנות נהדרת למות.

פתיחת השערים והזימון הסתיימו, ומוות הייתה איתן במלוא הדרה, בשמי הוורדים שלה מילאו את המערה בניחוח משכר.

הכוהנת הבכירה החלה לרקוד את ריקוד העצמות הקדום שנקרא ריקוד השלד, הריקוד אפשר לשאר הכוהנות לראות את השבילים הנסתרים של מוות, ובכך לדעת מי הם האנשים אליהם מוות קרובה.

אלו האנשים שבשבילן הכוהנות חיו- הן היו מוצאות אותם ומאפשרות להם להיכנס למוות ממקום אוהב, בין אם זה אל תוך גוף חדש, ובין אם זה אל תוך מציאות חדשה בחיים אלו.

הריקוד הסתיים ומוות התפוגגה, הכוהנות השיבו עצמן מעולם הנסתר והלכו בדממה להביא את כדי העצמות שלהן.

בעזרת כדי העצמות, הכוהנות קיבלו מסרים שהראו להן כיצד להתכונן ולהיות לעזר, לאלו אותם מוות מברכת בנוכחותה -להכין משחה מיוחדת שמקלה על כאב, או לשנן מילים מרפאות שעוזרות במעבר...

הטקס הראה להן את הדרכים לעזור לאנשים, ועדיין נדרש מהן יותר מזה – נדרשה מהן חמלה כנה לאותם אנשים שפוגשים את מוות משותקים מפחד. כדי שתהיה בהן חמלה, הן עברו חניכה בה קירבה למוות נחוות באופן כזה שמוות הייתה יכולה לאסוף אותן אליה בכל רגע, ואכן היו כוהנות שמתו במהלך החניכה. מתוך הקירבה המאוד אינטימית למוות, הן מצאו בתוכן את הכוח לרפא אחרים- הן הכירו בתוכן את כל הקשיים שמלווים את המפגש עם מוות, הן חוו את החששות והפחדים, נגעו בכאב, צער, ואובדן ,ואת כל אלו הן נשמו לתוכן, כדי להכיל ולהסכים למצוא בתוכן חמלה.

אחרי שנים ארוכות של חניכה והכשרה, שעברה הכוהנת, היו לה כל הכלים והטכניקות הנדרשות, ובכל זאת הייתה בה תחושה שמשהו חסר והיא לא ידעה מה...

בעקבות החזיונות והמסרים שהיא ראתה בטקס, היא החלה להכין תערובות צמחים לנחמה. בעודה כותשת ומערבבת את הצמחים, משהו בתוכה קרא לה לצאת מהמקדש לנשום אויר צלול, היא יצאה לשדות שהקיפו את המקדש, ונשמה עמוק את ריח הפריחה שמסביב.

בעודה הולכת היא שמעה רחש וראתה מולה מראה מתעתע- משהו זז בעשב, אך אפילו שהייתה שם תנועה, העשבים והפרחים נותרו עומדים, כמו לא עבר ביניהם כרגע דבר, היא המשיכה להתבונן וראתה נחש שחור לחלוטין זוחל קרוב אליה, היא נעמדה בשקט, מכירה את כל החששות שמלווים את מוות, היא נשמה עמוק והזכירה לעצמה שהיא חוגגת את החיים. הנחש הגיע אליה והחל מתלפף סביב לרגליים שלה, היא הביטה בתנועה שנראתה כמו תעתוע, היא הרגישה אותו עליה ויחד עם זה היא ידעה שהוא חזיון, היא לא זזה ורק נשמה עמוק ופתחה את הלב.

כעבור רגעים ספורים היא הרגישה דקירה איומה ונפלה על האדמה, באותו רגע הכל נעלם...

היא צללה עמוק פנימה למחשכים ושם היא ראתה אותה- חיוורת, עטופה בתחרות עדינות שכיסו אותה לחלוטין, היא הייתה יפיפיה, מרשימה, ומאיימת, שערה האפור שגלש מצידי פניה נצנץ באור כסוף, והמבט שלה היה תערובת של חמלה ועצב, סקרנות וזקנה, של חוכמה עתיקת שנים ושובבות צעירה- זו הייתה מוות.

היא הושיטה יד אל עבר הכוהנת, שהושיטה את ידה אליה בחזרה "זה זמן רב את נחנכת בדרך שלי" אמרה מוות בדממה, "לאחרונה הפכת למשרתת שנותנת לאנשים סיכוי לחוות חיים באמת, ואני מודה לך ומעריכה את השירות שלך, אך הדרך שלך היא אחרת, הדרך שלך אינה פה במקדש, הדרך שלך נמצאת ביערות העתיקים בצפון, שם מחכה לך מסדר קדום ועתיק מזה שאת נמצאת בו היום, שם תמצאי את המקום אליו את מתאווה. אני אלווה אותך בדרך"

היא התעוררה כשהיא שוכבת במקדש, אט אט היא פקחה עיניים, וראתה כוהנת יושבות לצידה ומתבוננת אליה בטוב "חזרת אלינו", היא הנהנה מעט עם הראש, כי היה לה קשה לדבר, הכוהנת הביאה לה מעט מים עם צמחים מאוששים ונתנה לה לשתות, היא שתתה מעט והרגישה את הכוחות חוזרים אליה "איך הגעתי לכאן?" היא שאלה בקול חלוש, הבאנו אותך מהשדות לפני שלושה ימים, שם מצאו אותך, הוכשת על ידי נחש והיית מחוסרת הכרה, על אף שנותרת נושמת, לא חזרה אליך ההכרה עד עכשיו" "שלושה ימים?" היא שאלה מופתעת, "כן, שלושה ימים היית כאן", "מוות הופיעה בפני ודיברה, ונראה שכדאי שאספר את מה שראיתי לאם המקדש".

"אני אקרא לה" אמרה הכוהנת, וכעבור כמה דקות, אם המקדש הגיעה, היא הייתה אישה זקנה וחייכנית, מקושטת בפנינים ותחרות שחורות ששרתה במקדש כל חייה באהבה.

"טוב ששבת אלינו, אני מבינה שמוות הופיעה אליך בדרכה המסתורית ונתנה לך מילים" "כן" היא ענתה, וסיפרה לה את הדברים שמוות אמרה.

אם המקדש הקשיבה קשב רב ולא הייתה מופתעת, באותה כוהנת תמיד היה משהו אחר, בעוד כל הכוהנות של מוות היו צלולות ועדינות, בה היה משהו פראי וחי ותמיד סביבה היה ניחוח של יער.

על אף שהיא הייתה חניכה מצטיינת ומאוד מוכשרת, היא ידעה שייתכן ומקומה לא יהיה איתן במקדש, ושאם יש מקום אחר בשבילה, הדלת לאותו מקום, יום אחד תיפתח.

"אני שמחה לשמוע שמוות דיברה אליך, ואם זה מה שהיא אמרה, נראה שזו דרכך, את מוכשרת מאוד ועשית את תפקידך בצורה מצוינת, אך אם היער קורא לך, הגיע הזמן לצאת לדרך ולמצוא את יעודך החדש"

ברגע שאם המקדש אמרה לה את המילים, היא הרגישה נינוחות ושלווה מתפשטת בתוכה, הייתה בה ידיעה פנימית שמשהו טוב עומד לקרות.

כעבור מספר ימים היא עזבה את המקדש, נפרדה בחום ובברכות מהכוהנות והמקדש ויצאה אל הדרך.

הדרך ליערות של הצפון הייתה ארוכה ולא פשוטה, שלושה חודשים היא פסעה בה, עד שבסופו של דבר היא הגיע אל היערות.

ריח היער מילא אותה ברגע שהיא נכנסה אליו ונתן לה תחושה מוכרת, מעין זכרון עתיק שהיה בתוכה- התעורר, מאותו הרגע הזיכרון והתחושה הפנימית היו אלו שהובילו אותה- היא ראתה בעיני רוחה מקדש נמוך עשוי אבנים, שרובו נמצא מתחת לאדמה בין שורשי העצים וראתה אלו עצים נמצאים סביבו. שלושה ימים היא הלכה בשביל הראשי, עד שיום אחד היא ראתה שביל קטן מתפתל אל תוך היער והחלה לפסוע בו, ואכן בדיוק כמו בחזיון שלה ובזיכרון, היא מצאה את המקדש.

היא הייתה אחרת מהן, עברה חניכה במקום אחר, והגיעה לשם בגיל יחסית מבוגר, ועדיין בלב היא הייתה בדיוק כמוהן.

זה היה מסדר עתיק וקדום- מסדר של חולמות, נשים שהייתה בהן ידיעה שאפשרה להן לחלום חלומות אל תוך המציאות, הן היו שרות את החלומות ביער בין העצים ונותנות אותן לשורשים, כדי להזין את העולם בתקווה.

היא הייתה שם הרבה מאוד שנים ובזקנתה הפכה לאם המסדר .

ודבר אחד מעולם לא השתנה בה, היא מעולם לא פחדה ממוות ותמיד חגגה את החיים.

וזה הסוף A stoy from an apple tree, in Grytgol, Finspang, Sweden

מקווה שאהבתם את הסיפור,

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים, שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים.

רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.

קבוצת ווטסאפ