רבים מאיתנו הפוסעים בנתיבי הרוח, מחפשים דרך להיות כל שאנחנו יכולים להיות, השאלה המרכזית היא -איך עושים את זה? לשאלה הזו יש אין סוף תשובות, אחת מהן נמצאת פה בסיפור, סיפור שמספר לנו מה צריך לעשות, בשלושה שלבים, כדי להגיע לשם. מה כדאי לעשות אם שער נפתח בפנינו... זה סיפור שגם מזכיר עד כמה המציאות רחבה הרבה יותר ממה שנראה לנו... להיוולד מתוך חלום צלצול פעמונים נשמע מרחוק, בתוכו התעורר רצון לפגוש את אותה אחת שילדה מתוכה את עולם הקסם, אליו הוא הגיע. קורים דקיקים של חלום עוד עטפו אותו אל תוכם, והוא כבר מזמן למד שאפילו שדרך החלומות הוא מגיע לשם, הוא נמצא בעולם שהקיום שלו ממשי ממש כמו העולם שבו הוא ער- רק הדרך להתעורר לתוכו היא מתוך חלום. הוא הסיר מעצמו את הקורים העדינים, שדרכם הוא נולד לעולם הזה בכל פעם וידע, הפעם יש לו מטרה, הוא רוצה לפגוש אותה. צלצולי הפעמונים שנשמעו, היו סימן שהיא נמצאת לא רחוק. הוא התאושש מהמעבר והתבונן סביב, הפרחים הכסופים שצמחו על הגבעות הסגלגלות, כבר לא הפתיעו אותו, הוא התרגל לעצים עם הענפים הצפופים שיצרו מעין כיפות, תחתם אפשר היה לקבל הזנה של חיים וריפוי לכל כאב, גם אותם יצורים קטנים מכוסי פרווה שחיו את חייהם במעין כוכים להם קראו קינים, והיו חפורים בהתאם לקימורי האדמה בגבעות הסגולות – גם הם לא הפתיעו אותו... הם היו מסבירי פנים וחביבים ולעולם התייחסו אליו בקבלה וכבוד (על אף שהיה נראה שונה מהם בתכלית), הם סיפרו לו על זו שיצרה את העולם שלהם, ושאולי היא תוכל להסביר לו, או לתת תשובה לשאלה 'מה הוא עושה שם'. הפעם, הוא היה נחוש לפגוש אותה, צלצולי הפעמונים סיפרו לו היכן היא נמצאת, ועדיין, הוא ידע, אם היא לא תסכים לפגוש אותו, הוא לא יגיע אליה לעולם. הוא התיישב על האדמה, נכנס אל תוך ליבו, ומתוכו שר שיר של אהבה ובקשה להיפגש איתה, הוא ידע שהיא תשמע אותו, לכן רצה להוציא מעצמו את המיטב, בתקווה שזה יגרום להם להיפגש. הוא שר מילים של תודה- לקסם שמביא אותו שוב ושוב לאותו עולם, שר את הפליאה שיש בו- לעולם המרהיב אותו היא יצרה, ושר בקשה ורצון כנה- לפגוש אותה. הוא שר עוד ועוד ופקח עיניים רק כששמע משהו נוחת לידו. עיט כסוף עם נוצות סגולות בראשו ומעל טופריו, התבונן בו בעודו פוקח עיניים, רגע אחרי זה, העיט המריא ועף באיטיות מעליו. הוא התרומם לעמידה והחליט לעקוב אחרי העיט. הוא פסע בשבילים במשך הרבה מאוד זמן בעוד העיט מעליו מכוון את הדרך, עד שהם הגיעו לאגם עם מים ירוקים שבמרכזו עמד ארמון לבן ובוהק. העיט נחת לשפת האגם, קד עם ראשו והתעופף משם. הוא התבונן סביב וניסה למצוא גשר או סירה שיאפשרו לו לחצות ולהגיע לארמון, אך לא היה דבר שמחבר את שפת האגם למרכזו. הוא ידע שנדרש ממנו לעשות דבר מה, בכדי שהאפשרות להגיע אליה תיפתח, הוא רק לא ידע מה... לפתע הייתה בו ידיעה - הוא פשט את בגדיו, פרש ידיים לצדדים ואמר "אין לי דבר מעולמי – אני שלך, אין בי רצון אחר פרט ללפגוש אותך, ואני שלך" הוא אמר את המילים שוב ושוב, אמר אותן מתוך כוונה, בעודו משחרר את כל מה שהיה בעולמו הישן, אמר אותן מתוך הסכמה, אמר אותן כי ידע שזו הדרך היחידה לפגוש אותה ולגלות סוף סוף, למה, כמעט בכל לילה כשהוא נרדם, הוא מוצא את עצמו שם - באותו עולם. הוא אמר את המילים עוד ועוד, אמר אותן שוב ושוב וכשפקח את עיניו, אל מולו היה גשר שנוצר מהמקום שבו הוא עמד היישר אל הארמון. הוא השאיר את בגדיו מאחוריו ופסע על הגשר שמוביל אל הארמון, מותיר מאחוריו את הדעות, הרעיונות, וכל מה שחיבר אותו לעולם שממנו הוא בא, פסע על הגשר ובליבו בקשה... הוא הגיע אל שער הארמון וניסה לפתוח אותו, אך הוא היה סגור. מה עוד נותר לו לתת – בקשה נשלחה מליבו, הוא השאיר מאחוריו את כל עולמו... מה עוד הוא יכול לתת? ואז התעוררה בו תשוקה, רוח סקרנות ומשחק מילאו אותו... והוא ידע - הוא בהרפתקה! מתוך משחק, הוא העביר ידיו על השער הלבן, מחפש חריץ, פתח, זיז שיפתח לו את השער, הוא התבונן למטה ולמעלה, מחפש ידית נסתרת או פעמון וכשהוא לא מצא, הוא התבונן מסביבו למצוא אולי פתחים אחרים. בעודו מחפש ונהנה מהגילוי זמן מה, לפתע הגיע מערבולת של רוחות שסחפה אותו אל תוכה והרימה אותו מעלה, מעלה, מעלה וגבוהה, אל מרפסת הארמון – שם היא חיכתה. לקח לו רגע להשתחרר מהסחרור ולראות שהוא מולה, ברגע הראשון, היא נראתה לו כזקנה פשוטה בעלת שתי צמות לבנות ארוכות וחיוך נעים. רגע אחרי זה, הוא ראה את העיניים שלה, שבתוכן יקומים שלמים נולדים ומתנפצים, העוצמה שהכתה בו כשהתבונן בעיניה, הדפה אותו והפילה אותו לרצפה. היא חייכה. הוא התרומם עם מבט מושפל, לא מעז להתבונן לה שוב בעיניים. ואז, לפתע, ידיעה נולדה בו -הוא ידע את עצמו מבפנים, ידע את האמת שהוא, ידע את הצלול שהוא, ידע את שהוא הרבה מעבר לחיים האלו - אותה ידיעה ותחושה נסכה בו כוח להרים ראש פעם נוספת ולהישיר אליה מבט. "טוב מאוד" היא חייכה אליו "רצית לפגוש אותי" "כן" הוא ענה ובעודו בא לשאול אותה את שכל כך רצה, הוא גילה שכבר אין בו שאלה, אלא ידיעה. הוא כרע ברך אל מולה ואמר "גבירה, אני מוכן" אט אט הוא הרגיש איך כנפיים בוקעות מתוך גבו, וגופו שעד לפני רגע עוד דבק באנושיותו, משיל את עצמו לטובת גופו שלו - גוף של דרקון, עם ראש סגול, גוף תכול, וזנב לבן לבן, הוא עף לשמיים ונולד מחדש, להיות הדרקון שנושף מסתורין בעולמות אותן יוצרת הגבירה. הסוף מקווה שאהבתם את הסיפור,
הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים.
הסיפור הגיע מעצת שקמה בשמורת אפולוניה, הרצליה.
רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.
Comments