את הסיפור המכושף הזה כתבתי באירלנד, סיפר לי אותו עץ אשור זקן שצומח ליד חורבות של מנזר עתיק (מיקום מדויק בסוף הסיפור),
בחרתי לשתף אותו איתכם כי מחר לבנת הסופות והסערות זורחת במלואה- במהלך השנים בהם אני צועדת בנתיבים השמאנים אני רואה איך במהלך החודש של לבנת הסופות והסערות ניתן בקלות רבה למצוא את עצמינו נטרפים על ידי הסופה ולחוות כאוס וטלטלה לא קטנים.
אני גם יודעת שאם אנחנו זוכרים שהסופה מטלטלת אותנו כדי שניפטר מהמיותר ומהישן, מכל מה שלא משרת אותנו ורק מעכב אותנו - נוכל לחוות את טלטלת הסופות בצורה הרבה יותר הרמונית.
הסיפור הזה מראה איך לסופה יש כוח לברוא מציאות ולהתמיר אותנו למה שאנחנו באמת.
ליל סערה
זה היה ליל סערה,
השמיים הקודרים בתוכם שטים עננים שחורים וכבדים התמלאו ברקים, הרוח טלטל את צמרות העצים מאיים לקרוע אותם ולשחק בהם כמו היו שיח נודד הנחבט מרוחות המדבר…
חושך היה בכל, לרגע ברק פילח את השמיים והאיר את הכל ושוב חושך, דממה הייתה בכל, אף שהרוחות הסוערות לא הפסיקו לנשוב והרעמים הרעידו את האדמה דממה הייתה, היא הייתה באויר- לא מוותרת על נוכחותה בלב הסערה.
באותו לילה לא היה ניתן לדעת מה רועם יותר, הסופות המשתוללות או רעם הדממה שהיה בכל, הלילה נתנה לכל זה להיות בתוכה, כמו רחם אדירה שמכילה בתוכה קסם שעתיד להוולד.
הלילה הייתה מלאה בסערה ומלאה בשקט כבוחשת בקדרה ענקית כישוף שברגע שהמילה האחרונה תאמר והוא יושלם - מציאות חדשה תוולד לעולם.
בתום ליל הסערה הדומם השחר האיר- זורח באור בהיר ומאיר את העולם כאילו רק לפני רגע קט לא התרחשה סופת אדירים.
הבוקר האיר את העולם ויחד איתו היא נולדה,
כמו האור הבהיר גם היא הייתה צלולה ומאירה,
בדיוק כמו שאור הבוקר זרח על העולם וכל מה שנותר מהסופה היו טיפות גשם תלויות על העצים שנצנצו באור הראשון, כך גם היא, אף שנולדה מתוך סופה, הייתה צלולה ובהירה ורק נצנוץ מכושף בעיניה העיד על הסערה שמתוכה היא התהוותה.
היא הייתה מושלמת ועדינה, תינוקת עם תלתלים זהובים לראשה, עור לבן וצחור ורק עיניה הירוקות שברק אחר ומכושף נצנץ בהן, סיפרו על הסוד שמתוכו היא נולדה,
היא שכבה לה בסל עשוי מקש לפתח הבית האחרון בכפר שהיה מרוחק מעט משאר הבתים, בית שבו חיה אישה זקנה.
בבוקר אחרי הסערה, הזקנה פתחה את הדלת כדי להודות לכוחות הגדולים על זה שהבית שלה נשאר לעמוד ולא הועף עם הרוחות, לפתע היא מגלה תינוקת קטנה וחייכנית שנמצאת בסל ממש בכניסה לבית שלה.
היא התבוננה מסביב לראות מי זה שהשאיר אותה שם אך לא היה אף אחד, היא התכופפה אליה וכשהתינוקת התבוננה אליה בעיניה הירוקות הזקנה מיד ידעה שלא מדובר בתינוקת רגילה,
היא לקחה אותה אל ביתה ומאותו היום גידלה אותה.
התינוקת לא הייתה זקוקה להרבה, היא הייתה מספיק גדולה כדי לאכול מזון שהזקנה נתנה לה,
היא לא הייתה זקוקה לאם מיינקת- את החלב שלה היא ינקה היישר מהסופה…
התינוקת גדלה במהירות והפכה לילדה יפייפיה.
היא לא הרבתה לשחק עם ילדים אחרים אלא אהבה לשבת קרוב לזקנה ולהתבונן על הדברים שהיא עושה; רוקמת פרחים על השמלה, מבשלת מאכלים טעימים, מסדרת את הבית וכל מה שהיא רצתה זה לעשות כמוה.
מהר מאוד היא למדה איך לעשות את הדברים שהזקנה הייתה עושה ומהר מאוד היא הפכה להיות זו שמבשלת ורוקמת, מנקה ומסדרת והזקנה הייתה יכול לנוח מעט,
היא עשתה הכל ביעילות ובחריצות ותמיד אהבה להגיש לזקנה אוכל טעים.
מהר מאוד, הרבה יותר מהר מהילדים האחרים, היא כבר לא הייתה ילדה אלא נערה בוגרת.
מידי פעם כשהיא והזקנה היו מדברות ביניהן, הזקנה הייתה יכולה לראות שהנערה יודעת דברים אפילו שהיא לא אמרה אותם בפרוש, היא מעולם לא דיברה על מהיכן היא הגיע, היה בה איזה שהוא שקט שמרגיש שהכל בסדר. היא לא הייתה כמו האחרים וגם לא ניסתה להיות כמוהם וזה מעולם לא הטריד אותה, היא הייתה בשלמות ובטחון מלא עם מה שהיא ודבר לא ערער אותה.
נראה היה שרק דבר אחד מעסיק אותה - ללמוד מהזקנה ולהיות שם בשבילה, הזקנה שידעה שהיא אחרת נתנה לה להיות מה שהיא.
היא הפכה לנערה יפיפייה ואפילו שהיא לא הרבתה לצאת מהבית מידי פעם היא יצאה אל השוק, שם היו מי שראו אותה, יופייה, אפילו שהיא לא ניסתה להחצין אותו, היה בולט לעין כלבנה מלאה בלילה שחור, מידי פעם היו מי שניסו לדבר איתה מעט, תמיד בחיוך ובאדיבות היא הסבירה שהיא ממהרת לחזור הביתה כי הזקנה צריכה אותה.
יום אחד, גבר צעיר מהכפר החליט שהוא מוכרח לנסות והוא עשה מה שאף אחד מעולם לא ניסה אפילו, הוא עשה את כל הדרך אל הבית של הזקנה ודפק על הדלת.
הזקנה פתחה את הדלת בעוד הנערה מבשלת במטבח,
הוא היה נבוך מעט ושאל "האם אוכל לדבר עם האישה הצעירה שחיה אצלך?"
הזקנה חייכה וקראה לנערה לבוא אל הדלת ,
"שלום" היא אמרה "מה תרצה?"
"האם תרצי להתלוות אלי, אני אשמח לשבת ולשוחח איתך מעט"
הנערה התבוננה אליו בעיניה הירוקות, אותן עיניים שזיק של כישוף היה בהן ואמרה "מחר כשהשמש שוקעת תפגוש אותי על הגבעה"
"בשמחה" הוא ענה,
לאחר שהוא עזב הזקנה שאלה את הנערה "הגיע הרגע?"
"כן" היא ענתה "הרגע הגיע".
הוא לא ידע למה דווקא על הגבעה שנמצאת בצמוד לכפר היא רוצה לפגוש אותו, אך הוא היה נחוש לפגוש אותה ולא משנה היכן ומתי.
הוא טיפס על הגבעה בעוד הרוחות מתחילות לנשוב,
כשהוא הגיע לפסגה הוא ראה אותה- היא חכתה לו עירומה.
הוא נעמד מולה נדהם, לפתע משהו בלב שלו ידע, הוא הסיר את הבגדים ונעמד עירום לחלוטין אל מולה,
הרוחות נשבו בחוזקה מסביבם, היא לקחה את ידו בידה ובעדינות התקרבה אליו ונגעה בו,
הוא התמסר למגע שלה כמו שעץ מתמסר לסופה ונותן לענף שלו להישבר,
הוא נכנע לכוח העצום שהיה בה והוביל אותו קרוב אליה בריקוד עדין ואל תוכה עמוק פנימה.
הוא התמסר אליה לא כמו שגבר מתמסר לאישה, אלא כמו נודד במדבר שצמא של שנים הוביל אותו למי מעיין חיים, הוא התמסר לתוכה כמו אל כוח עתיק וקדום שקרא לו כל חייו והוא אפילו לא ידע, הוא נמזג לתוכה, התחבר אליה.
כשהסופה הגיעה וברקים מילאו את השמיים, ברק אחד פגע היישר בפסגת הגבעה, מהמקום שהוא פגע התעופפה ציפור ברקים שכל כולה אש אדומה הישר אל תוך הסופה.
בבוקר כשהשמש האיר בסוף ליל הסופה, הזקנה יצאה מהבית וראתה על פסגת הגבעה עץ אלון עתיק וזקן שיום קודם לא היה שם.
היא חייכה לעצמה וידעה שלא רק זו שגדלה אצלה בבית חזרה הביתה.
סוף מקווה שאהבתם את הסיפור,
הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת.
הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים.
Location -Beech tree in Bective Abbey Co.Meath Ireland
ריה יקרה, תודה על הסיפור הנפלא! 💖