מוהרה

מוות. מוות היא המיילדת הגדולה, זו שפותחת שערים ודלתות ומאפשרת לנו לחיות את חיי הנצח הנשמתיים, להם כולנו זכינו- מתוך עניין והרפתקנות. לצד זה, חוויה של מוות כשהיא קרובה אלינו, יכולה להביא איתה כאב שכול ואובדן, במקרה כזה, כדאי לקחת זמן ולהתאבל.

אך מה עושים כשיש בנו פחד מהמוות, מה עושים כשיש מציאות בה מוות קרובה כל כך ליקרים לנו או לעצמינו ונולד פחד שאופף אותנו ולא מרפה?

לשאלה הגדולה הזו, אין תשובה אחת, אני רוצה להציע פה רעיון שיכול לתת דרך לחלק מכם...

כל דבר שניתן לו אנרגיה – גדל.

כל מחשבה, רעיון, רגש, חלום שנשקיע בו אנרגיה, יגדל וימלא אותנו ואת חיינו.

לכן,

אם נשים את תשומת הלב שלנו בחגיגה של חיים- האפשרויות שיש לנו, המתנות שמקיפות אותנו, בתים נוחים, אוכל מזין, אנשים שרוצים את טובתנו.

אם נשים את האנרגיה שלנו בחגיגת היש המופלא שיש לנו היום – חווית החיים תגדל ותמלא אותנו.

לפני מספר שנים, בתקופת הקורונה, הייתי בבלגיה ופגשתי עץ ערמונים בן 300, הוא סיפר לי סיפור שבעיני מזכיר לנו לחגוג את החיים בכל מצב.

תהנו... מוהרה עמוק בתוך האדמה במקום של חושך, טמונים אוצרות רבים. לפעמים, כדי לגלות אותם, צריך להקשיב היטב לסיפורים. הנה סיפור שמגלה אוצר מופלא שכזה... בזמנים רחוקים מאוד, כשהאדמה הייתה מרקדת תכופות, ומתוכה הרי געש התפרצו שוב ושוב, בתוך הכאוס, בינות להרים ולעמקים ששינו שוב ושוב את פניהם, עמד לו מבנה עשוי אבני בזלת שחורות שבתוכו גרה מוּהַרַה הזקנה. בכל פעם שהאדמה הייתה רועדת, מוהרה הייתה רוקדת וצוחקת צחוק גדול ומתגלגל שהיה נשמע בכל האזור, אלא אם כן, רעש האדמה הנשברת היה חזק יותר. היא הייתה מאוד זקנה, לכן לא התרגשה ולא פחדה ממוות, היא חיה עם מוות וחגגה אותה בכל נשימה, ולכן חגגה את החיים שניתנו לה. בכל הזדמנות היא פצחה בריקוד וצחקה!! חה חה חה אדמה רועדת חה חה חה לבה נוזלת מההרים,

יום אחד כשהאדמה רעדה, והיה אפשר לראות עשן שחור עולה מתוך הר געש שעמד להתפרץ, מוהרה פצחה בריקוד וצחקה צחוק גדול. בעוד היא צוחקת ורוקעת ברגליים, נשמע קול אחר- מתוך האדמה שנבקעה, נחש שלהבות עלה והזדחל אל עבר המבנה העתיק בו הייתה מוהרה. לפתע, האדמה הפסיקה לרעוד, ושקט היה. נחש השלהבות הזדחל ואט אט התקרב לאבנים השחורות, מקיף סביב סביב את המבנה, מוהרה הקשיבה הייטב למה שקורה בחוץ ושמעה את הזחילה, היא ידעה שמשהו מאוד אחר עומד לקרות. היא הייתה זקנה ולא פחדה ממוות, לכן הסירה מגופה את הגלימות השחורות ויצאה מביתה, ברגע שעמדה בחוץ- נחש השלהבות פער את פיו ובלע אותה אל תוכו!!

וודאי אתם חושבים שהיא נשרפה כליל, אך לא!

כמו שעל אמא אדמה יש מים וקרחונים, אך עמוק בתוכה אש שורף- נחש השלהבות היה קריר ולח מבפנים. לפעמים, לא כל מה שבחוץ נמצא בפנים, ולא כל מה שבפנים נמצא בחוץ... מוהרה גילתה שהיא בתוך רחם לחה ונעימה, שקט ונועם היו סביבה והיא החלה לרקוד, בעוד הנחש זוחל עמוק, עמוק פנימה אל תוך בטן האדמה. אט אט הנחש זחל והגיע למקום בו היה מקדש שחור עשוי אבני בזלת בלב האדמה, שם הוא נעצר, פתח את פיו- והיא יצאה. באותו מקדש היא נמצאת עד היום, שם היא לא רק רוקדת וצוחקת כל פעם שהאדמה רוקדת סביבה, היא גם עוזרת לאחרים לחיות חיים בהם הם מחבקים את המוות באהבה. ובכל פעם שהאדמה רועדת, או הר געש מתפרץ, הצחוק של מוהרה עולה למעלה ומזכיר לכולם שאפשר אחרת. A story for an old sweet chestnut tree, aged over 300 years in Blaasveld, Willebroek, Antwerp, Belgium מקווה שאהבתם את הסיפור,

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים. רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.

קבוצת ווטסאפ