top of page
תמונת הסופר/תRia Storyteller

פנינה של אדמה



את הסיפור הזה קיבלתי מהערבה המקסימה שאתם רואים בתמונה, פגשתי אותה במורטסל- אנטוורפ שבבלגיה, זה היה בתקופת הקורונה - היא הייתה בשבילי חברה של לב, והיה לנו ביחד מלא נועם. הסיפור שהיא נתנה לי הוא סיפור על ביחד, על אהבה שצומחת מתוך המחשכים, ועל עולמות של קסם שנמצאים קרוב קרוב אלינו, גם אם אנחנו לא רואים. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה וכשקראתי אותו שוב הוא ריגש אותי עד דמעות. מקווה שגם אתם תהנו ממנו. פנינה של אדמה ערבה - "את שומעת?"

אני - "כן"

ערבה - "אז נתחיל...

לפני הרבה מאוד זמן, מתחת לאדמה, במקום חשוך מאוד - אם אפשר לראות שם משהו, זה כי גחלילית טועה הגיעה והאירה מעט את האפלה, בשאר הזמן החושך היה המציאות, הוא היה החומר ממנו עשוי המקום.

וכשיש חושך מוחלט קורים דברים...


הבוץ, האפלה והטחב במעמקי האדמה, כישפו והגשימו מתוכם את הדבר הצלול והמרהיב ביותר – פנינה של אדמה. כמו כל הפנינים היא נולדה מתוך צדפה, וכשהיא התגשמה במלואה ונולדה, אור זרח בתוך האפלה, אור עדין ולבן, ממש כמו שהלבנה מאירה בלילה, היא זרחה ונולדה אל תוך האפלה.

היא הייתה מרהיבה - הייתה לה עין אחת גדולה ותכולה, שיער שנראה כמו קורים של עכביש, וגופה הקטן היה עטוף כולו בתחרה, שמה היה שזן – Shezen


שזן הייתה סקרנית לגלות את המקום בו היא נולדה והחלה לחקור, היא גילתה - פטריות וטחב, שורשים, אדמה פריכה או קשה שמקיפה אותה- כל אלו היו עולמה מסקרן ומפעים.

היא הייתה פוסעת בין המחילות החשוכות שבמעמקים בעודה סקרנית ונרגשת מהגילויים, והאדמה פתחה ופילסה דרכים והרחיבה תעלות למענה. לא היה גבול לחדוות הגילוי שלה, בעודה פוגשת בתעלות מקסמים של מעמקים בכל כך הרבה צורות.

לא היו לה מילים, כך היא נולדה – ללא מילים, ועולמה נשאר בקסם החי והנע שהוא ללא מילים מקבעות.


יום אחד בעודה מטיילת בין המחילות, לפתע היא שמעה מעין תקתוק – תיק, תיק, תיק, תיק..., צעדים מהירים – תיק, תיק, תיק, תיק, היא הסתקרנה לגלות מהיכן זה מגיע והחלה עולה במחילות בעקבות הקול המשונה, מנסה לאתר דרך שתוביל אותה לשם, היא פילסה דרך בין המחילות והשורשים, ובסופו של דבר הגיעה לתעלה שהייתה רחבה יותר. הצעדים המהירים נשמעו במרחק לא רב, והיא החלה ללכת בעקבותיהם ככל שהיא פסעה והתקרבה, הסקרנות שלה גברה...


אותו אחד שמיהר הבחין לפתע באור מתקרב אליו ונעצר- היא הרי הייתה עשויה מאור חיוור. בעצמו מסוקרן ואולי מעט חושש מהדבר הזה שמביא אור למחילות החשוכות- הוא התבונן אליה.

שזן התקרבה אליו עם לב מאיר בטוב, דבר שהרגיע מעט את החששות והגביר את הסקרנות שבו. ואז היא ראתה אותו – יצור כפוף, בגוון של אדמה כהה, עם שיער ארוך ועיניים קטנות ושחורות מביט אליה. לא היו בה מילים- מה שכן הייתה לה זו שמחה גדולה לפגוש עוד מישהו בעולם. היא התכופפה ובחנה אותו בעין יחידה, והוא שלח ידיים כדי להרגיש את התחרה שעטפה אותה, היא התבוננה על הידיים שלו שמגששות וחשות את התחרה שעליה, והיא שלחה ידיים אל השיער שלו והרגישה- זה הזכיר לה שורשים רכים שהיא פגשה באחת המחילות.

הגישושים העדינים הסתיימו והם עמדו אחד מול השנייה, תוהים בינם לבין עצמם מה עכשיו...

ואז, הוא הזמין אותה בתנועות ידיים וקולות לבוא איתו- היא הלכה אחריו, והוא הוביל אותה אל הכוך שבו הוא גר. ברגע שהיא הגיעה ואיתה האור, קירות הכוך שלו החלו מנצנצים, ממש כאילו התעוררו לחיים, שניהם התבוננו בקירות מוקסמים- הוא שלא ידע שהכוך שלו יכול בעצמו להאיר, והיא שמעולם לא ראתה דבר כזה מנצנץ. מאותו היום הם היו נפגשים- היא הייתה מגיעה לכוך שלו שמייד היה מתחיל לנצנץ והוא היה בא אל הצדפה שלה ונפעם מהפלא. אחרי כמה זמן שהם נפגשו ונהנו זה מחברתה של זו, היה לה רעיון – היא תביא את הצדפה שלה אל הכוך שלו, וכך הכוך שלו כל הזמן ינצנץ באורות- ביחד הם גררו את הצדפה הגדולה דרך המחילות והניחו אותה בכוך שלו. איזו חגיגה של נצנוצים ואורות הייתה שם – מרחב של קסם מושלם!

היא עברה לגור שם, והם בילו את ימיהם חוקרים את המחילות, ונהנים זו מנוכחותו של זה.


יום אחד קרה דבר משונה, בעודם בוחנים ומסדרים שורשים שאספו במחילות, טיפות של מים החלו נוטפות מהתקרה של הכוך, טיפות ועוד טיפות, אט אט נהייתה ממש שלולית על האדמה, בהתחלה זה הקסים אותם, אך ככל שהרגעים חלפו, עוד ועוד מים נכנסו פנימה, גם מלמעלה וגם מהתעלה שהובילה לכוך- המים החלו ממלאים את הכוך והם הבינו שצריך להסתלק משם.

הוא שהכיר את המחילות הייטב ידע על תעלה שמובילה למעלה והציע לה לעלות בה כך שהם לא יהיו בתוך המים, מהר מהר הם טיפסו במחילה, מעלה מעלה, מעלה ומעלה, וככל שהם עלו, אט אט המחילות הפכו יבשות יותר, אך הם הרגישו שכדאי לעלות כמה שיותר גבוה, כי אי אפשר לדעת לאן המים יגיעו.

שעות רבות הם עלו מעלה בתעלות ובמחילות ולפעמים אף חפרו לעצמם דרך חדשה, עד שהם הגיעו כל כך גבוה שממש מעליהם היה חריץ וממנו נכנס אור, אור בהיר, אור מסקרן, אור שהם מעולם לא ראו...

הם מצאו דרך להרחיב ולהגדיל בעדינות את החריץ שבתקרת האדמה, ואט אט עוד ועוד אור נכנס פנימה אליהם. כשהחור היה מספיק גדול, הם טיפסו מעלה, ושום דבר לא הכין אותם למה שהם ראו מסביב...


פתאום המציאות כולה הייתה באור שאין לו גבול, אור שנפרש ומילא את כל המרחב- הוא היה כל כך חזק שזה סנוור. אחרי כמה רגעים כשהם התרגלו לאור והסתכלו מסביב, הם גילו עולם אחר לחלוטין- השורשים צמחו למעלה במקום למטה והיו עליהם צבעים וצורות שהם מעולם לא ראו, האוויר במקום להיות חמים ולח- זז ממקום למקום, כאילו אין לו רגע מנוח, והצבעים- ה-כ-ל היה בצבע, מעליהם היה צבע, סביבם היה צבע, ומתחתם היה צבע. זה היה שונה מכל מה שהם חוו בחייהם- זה היה מרהיב, זה היה מאיים, ובעיקר זה היה יותר מידי, הרבה יותר מידי מכדי להכיל.

אז הם החליטו לחזור פנימה אל האדמה, כדי לנוח קצת.

הם ירדו פנימה דרך החריץ, מצאו כוך קטן וצדדי, התכרבלו ונרדמו.

בפעם הבאה שהם התעוררו, אור שונה לחלוטין נכנס דרך החריץ- אור חיוור, עדין, נעים, ומזמין...

הם החליטו לעלות שוב, החשכה שעטפה אותם הייתה חמימה, נעימה ומוכרת- הדברים לא היו נראים כמו שהם מכירים בתוך האדמה, אך היה בזה משהו שלו ונעים. אפילו שהרוח המשיכה לנוע ממקום למקום, הם הרגישו שהם יכולים ורוצים להישאר שם קצת יותר.

מעליהם, זרחה פנינה מכושפת ועגולה, וסביב סביב היו הרבה מאוד כוכבים קטנים שהזכירו להם את הנצנוצים בכוך שלהם בתוך האדמה. זמן רב הם ישבו שם, בעוד אור הלבנה שוטף אותם, עד שהם שמו לב שהאור של הלבנה מתחבר ומשתלב באור של שזן- זה היה קסום, זה היה פלאי, זה היה מרהיב – שני אורות צלולים אחד בשמיים ואחד על האדמה, שהתחברו וביניהם נרקם פלא.

שזן שכל כך נהנתה מהחיבור הזה, נעמדה והחלה לרקוד, היא רקדה והסתחררה, בעוד הלבנה עוטפת אותה ברכות סביב ומלטפת אותה בנועם.


שזן הוקסמה לחלוטין מהעובדה שהיא לא האור היחיד, והחליטה להישאר קרוב לאור הזה ולא לחזור לגור עמוק מתחת לאדמה- הם נשארו לגור בכוך שהיה קרוב לפני האדמה והיו יוצאים החוצה בלילות לראות איך הלבנה משנה את הצורה שלה בכל לילה, בימים- בזמן שהאור המסנוור השתלט על הכל, הם היו יורדים אל תוך הכוך וישנים.


בלילות, בזמן שהם היו על פני האדמה, הם גילו אבנים לבנות שנוצצות וזוהרות באור הלבנה- אט אט הם אספו אותן והחלו לבנות מרחב עגול סביב למקום בו שזן רקדה- מרחב שהחזיק את החיבור בין שני האורות. בלילות כששזן הייתה רוקדת שם, המרחב כולו היה מואר.

בין השניים שעלו מתוך האדמה זרח והתהווה אור מיוחד– אור של אהבה, ובתוך המרחב העגול התחברו שלושה אורות -

אור הלבנה, האור של שזן- פנינת האדמה, ואור של אהבה.

את המקום הזה עוד אפשר למצוא עומד – מבנה עגול של אבנים לבנות בעמק רחב, ובפנים עדיין רוקדים ומחוללים להם שלושה אורות קסומים-

אחת שנולדה מתוך האדמה,

אחת שמאירה מלמעלה,

ואהבה של לב שנולדה מתוך ביחד. סוף The story from an old willow tree in Kleine Switzerland- Mortsel, Antwerp, Belgium


מקווה שאהבתם את הסיפור,

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים. רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.




167 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page