הרבה אנשים חיים את החיים בתחושה שהם לא שייכים- לא שייכים למקום בו הם גרים, לא שייכים לתרבות, למשפחה, לקהילה, לחברה... הדרך השמאנית מספרת שלכל אחד ולכל אחת יש מקום אליו הם שייכים - לכל אחת ואחד יש שבט נשמה, לכולנו יש אמהות ואבות קדמונים ואנחנו חלק משושלת, כל אחד הוא חלק משבט קדום... כל אחת וכל אחד מאיתנו הם חלק ממשהו גדול יותר. השאלה הנשאלת היא איך - מוצאים את אותה שייכות? הסיפור הבא, שנכתב עם עץ אלון זקן במזרח אנגליה, עונה על השאלה הזאת. אהבה מן הים במקום רחוק מאוד, שם גלי

רבות ורבים מאיתנו שפוסעים בנתיבי העולם העתיק זוכרים. אנחנו זוכרים את הזמנים בהם קסם היה נוכח במציאות לא רק כקישוט חביב שנועד לשעשע ילדים. אנחנו זוכרות שקסם היה אחד הכוחות המשמעותיים ביותר שעיצבו את המציאות, והיה ניתן לגעת ולהשתמש בו באותה תדירות בה בני האדם משתמשים היום בהגיון. בתוכנו הזכרונות חיים, גם אם אין להם מילים, גם אם אין תמיד תמונות בהירות - אנחנו יודעות ויודעים שהוויות קסם הן לא רק דמיון, שמסעות למימדים אחרים הם אפשרות לגיטימית, שכוחות מיסטיים הם כלי שאפשר לעצב אית

לכולנו יש אמא וקוראים לה אדמה. היא נותנת לנו את כל שאנחנו צריכים כדי לחיות בשפע ובטוב – היא מחבקת אותנו באהבה אין סופית, ונותנת לנו מזון, מים ומקומות מחסה. היא מאפשרת לנו יופי ועונג בשלל צורות ודרכים. במהלך השנים, בני האדם שכחו את האמת הבסיסית והפשוטה הזו, ובמקום לחגוג את אמא אדמה, הם החלו לפגוע ולנצל אותה, את החיות, העצים והצמחים שעליה. התרבות האנושית בה אנו חיים, מתנהלת באופן תמוה שאומר "אנחנו בני האדם חשובים יותר מכל דבר אחר, ואפשר לפגוע ולנצל את כל השאר." לצד זה שהתרבות ה