לכל תרבות יש את האנשים המיוחדים שלה - אלו שרואים את הנסתר, אלו שמקבלים מסרים מהרוחות, אלו שחולמות חלומות נבואיים, אלו שאוחזות כוחות של ריפוי... אותם נשים וגברים הם ברכה לקהילה, הם אלו שנוגעים בנסתר ויכולים להביא לקהילה כוחות ומסרים מהעולמות שמעבר. בכל זאת בתרבות שלנו, אין מקום לאותם אנשים... אם ילד מגלה כישרון בספורט, יש המוני מסגרות שיוכלו לעזור לו לפתח את הפוטנציאל, אם ילדה היא מוזיקאית מחוננת, יש מורים שיוכלו לעזור לה להגשים את עצמה, אותו דבר עם ילדים אינטליגנטים מאוד וכאל

הרבה אנשים חיים את החיים בתחושה שהם לא שייכים- לא שייכים למקום בו הם גרים, לא שייכים לתרבות, למשפחה, לקהילה, לחברה... הדרך השמאנית מספרת שלכל אחד ולכל אחת יש מקום אליו הם שייכים - לכל אחת ואחד יש שבט נשמה, לכולנו יש אמהות ואבות קדמונים ואנחנו חלק משושלת, כל אחד הוא חלק משבט קדום... כל אחת וכל אחד מאיתנו הם חלק ממשהו גדול יותר. השאלה הנשאלת היא איך - מוצאים את אותה שייכות? הסיפור הבא, שנכתב עם עץ אלון זקן במזרח אנגליה, עונה על השאלה הזאת. אהבה מן הים במקום רחוק מאוד, שם גלי

רבות ורבים מאיתנו שפוסעים בנתיבי העולם העתיק זוכרים. אנחנו זוכרים את הזמנים בהם קסם היה נוכח במציאות לא רק כקישוט חביב שנועד לשעשע ילדים. אנחנו זוכרות שקסם היה אחד הכוחות המשמעותיים ביותר שעיצבו את המציאות, והיה ניתן לגעת ולהשתמש בו באותה תדירות בה בני האדם משתמשים היום בהגיון. בתוכנו הזכרונות חיים, גם אם אין להם מילים, גם אם אין תמיד תמונות בהירות - אנחנו יודעות ויודעים שהוויות קסם הן לא רק דמיון, שמסעות למימדים אחרים הם אפשרות לגיטימית, שכוחות מיסטיים הם כלי שאפשר לעצב אית