אנאסטסיה

Ria Storyteller

לפני 13 שעות

זמן קריאה 7 דקות

כשהגעתי לאירלנד, אמא אדמה שלחה אותי למחוז מאיו שבמערב האי. בפלטפורמת ההתנדבויות בה נעזרתי במסע, חיפשתי מקום בו אוכל להתנדב, ובאחד הפרופילים ראיתי תמונה של הר שהקסים אותי לחלוטין. פניתי לזוג המבוגר שפרסם את אותה מודעה ושחיפשו עזרה בבית ובגינה- הם ענו והזמינו אותי אליהם. הם גרו בבית אבן בכפר קטן לצד ההר המדהים שגיליתי שקוראים לו נאפין. בעודי מטיילת למרגלות ההר, גיליתי עץ עוזרר זקן ויפיפה והוא סיפר לי את סיפור על הכוח האדיר שיש לאהבה... בסוף הסיפור הוספתי מספר תמונות מאותו אזור באירלנד. תהנו... אנאסטסיה אני רוצה לספר לכם על מקום, שאם הייתם מגיעים אליו, הייתם רוצים להישאר בו לתמיד, כי ברגע שהייתם רואים את היופי שלו, הלב שלכם היה נפתח בכזו עוצמה שמתוכו הייתה בוקעת שמש שמאירה ביופי את כל שמסביב – כך שאם אי פעם חלמתם לראות שמש של פלא וברכות שנמצאת על הפני האדמה, כל שהייתם צריכים, זה להתבונן בעצמכם.

ואם הייתם מבלים מספיק זמן באותו מקום ונותנים לעצמכם להיות שמש, הייתם שוכחים את מה שהייתם לפני שהגעתם אליו, וכל שהייתם רוצים זה להישאר שם ולתת מהאור שלכם עוד ועוד.

הסיבה השנייה בגללה הייתם נשארים שם לעולמים, היא כי אי אפשר לצאת משם – מי שנכנס, נשאר שם לתמיד.

אז מה זה אותו מקום שלא ניתן לעזוב?

המקום בו הסיפור שלנו מתחיל...

מעבר להרים ולגבעות שבצפון הרחוק, ישנו שער שמוביל לקסם – טירת קשתות עשויה קריסטלים שקופים שסביבה כל שצומח מלבלב ופורח, קוראים למקום אנאסטסיה - שערות הקשת של אמא אדמה.

לפני הרבה מאוד שנים בזמן שאמא אדמה הייתה קפואה, קרה ועטופה בשלג - שערים נפתחו ואפשרו לאנשים לחוות עולם שאינו קפוא וקר, אלא מרחב של חיים ותנועה.

כך נפתח השער בצפון שהוביל לאנאסטסיה.

ברגע שהשער נפתח והפלא נברא, נבראה איתו ביחד השומרת, שומרת יפהפייה שהייתה מפתה אנשים מיוחדים לבוא אליה, להתקרב ולהכנס אל ממלכה שתמלא אותם בטוב, ושבה הם ישארו עד סוף חייהם.

ברגע שהם נכנסו אל אנאסטסיה, הזכרון שלהם התפוגג וליבם נישבה בפלא והתמסר לחלוטין. היא לא הייתה צריכה לשמור שהם לא יצאו, הם לא ניסו לצאת מעולם.

יום אחד בעוד השומרת של המקום הילכה בין ההרים עטופה בברדס לבן וארוך שכיסה את נצנוצי הקשתות מהם היא עשויה ורק פנייה נותרו גלויים, היא חיפשה את אותו אחד ששמעה מרחוק, זה ששירת ליבו צלולה וששר בקול עדין ומלטף שיר של אהבה...

הוא אהב בכל ליבו נערה שאהבה אותו בחזרה, עד שהאהבה קרנה ממנו לכל כיוון. היא אהבה אותו בחיוך ובלחישות, אהבה אותו במגע, אהבה אותו ברגעים בהם הם ישנו קרובים, קרובים, ואהבה אותו כשהוא הכין לה תכשיטים שיפארו את יופיה העדין- לא היה מאושר ממנו, הוא הרגיש שהאדמה זורחת תחתיו, ושהוא יכול לחיות כך לנצח.

זה בדיוק מה שהשומרת חיפשה – את אלו שקרנו אהבה, תקווה, ושמחה שלא תלויה בדבר.

באותו היום, הוא יצא לצוד ציפורים...

והיא חיכתה לו, היא ידעה את הנתיבים בהם הוא הולך וחיכתה במקום שהיה מרוחק מספיק מהכפר.

כשהוא התקרב, היא ישבה על השלג והתנהגה כמי שנמצאת באפיסת כוחות.

הוא ראה אותה מוטלת על השלג ונראת כמי שאיבדה את כוחה ולא יכלה להמשיך, הוא התכופף ושאל "מה קרה? אני יכול לעזור?" היא התבוננה אליו בעיניים יפיפיות, וענתה בקול חלוש שהיא איבדה את הדרך וכבר כמה ימים היא מנסה לשוב לביתה ללא הצלחה, "בואי הוא אמר לה, אני אוכל להוביל אותך, אני מכיר פה את הדרכים, שתי מעט מהתה שלי, הוא יחמם אותך, ואני אקח אותך למקום אליו את צריכה להגיע" היא לגמה מעט מהתה המתוק, חייכה אליו ואמרה "תודה, זה עוזר מאוד" "אם תוכל להוביל אותי למקום ממנו אוכל לראות את ההרים, אמצע את דרכי, כי ביתי נמצא בין ההרים."

"בוודאי" הוא אמר "אקח אותך", היא הושיטה לו יד והם החלו ללכת. היא סיפרה לו שהיא לא ידעה אם ומעיין תגיע עזרה ורק קיוותה שמישהו יגיע, "תודה שמצאת אותי, אני לא יודעת אם הייתי שורדת בלעדייך." היא אמרה...

הוא חייך אליה בטוב בעודה נשענת עליו ומאפשרת לו לתמוך בה כשהם פוסעים בשלג, הם התקרבו אל המקום ממנו ניתן לראות את ההרים, והשמש כבר החלה לשקוע.

"מכאן אני יכולה למצוא את הדרך, תודה רבה לך איש יקר, בעוד שעות קצרות החושך עוטף את הכל וביתי קרוב לכאן, אם תרצה לנוח אצלי הלילה, מחר תוכל לצאת אל הדרך בכוחות מחודשים", הוא ידע שאם הוא יחזור עכשיו, הוא יצטרך למצוא את דרכו בחושך, ובנוסף לא רצה להשאיר את אותה אישה לבד בדרך, "בהחלט" הוא אמר, "אני מודה לך, אשמח להתארח אצלך הלילה" הם פסעו בשביל שהוביל אותם בין ההרים ומהר מאוד הגיעו אל הפתח שמוביל אל הממלכה הקסומה, הם פסעו בתוך תעלה ארוכה עד שהגיעו לשער ונכנסו פנימה, הוא התבונן סביב בהתפעלות וברגע אחד הוא הרגיש איך הלב שלו נסדק ונפתח- גל של אהבה נשטף ממנו, קסם עטף אותו כליל והוא נשבה בכוחותיה העתיקים של ממלכת אנאסטסיה.

מאותו רגע העולם שלו וכל החיים שהיו לו לפני נעלמו כליל והוא לא זכר דבר- לא זכר מהיכן הוא הגיע, מה היה קודם, לא זכר את אהובתו...

הוא רק אהב ואהב והפך לאחד מאלו שזורחים ומאירים את המקום, נהיה אחת מהשמשות המרהיבות שהיו שם ולא היה בו דבר אחר.

כעבור מספר ימים כשהוא לא חזר היא הבינה שמשהו קרה- היא ועוד מספר אנשים מהכפר החלו לחפש אותו, אך השלג כבר הספיק להעלים את העקבות ולא נותר סימן.

ניסו להסביר לה שהיו כאלו שיצאו למסעות צייד ולא חזרו מהם לעולם, כל כך הרבה ימים בשלג לא מאפשרים לשרוד, וכדאי שהיא תשחרר...

אך היא לא ויתרה, משהו בתוכה ידע שהוא חי, והיא החליטה לעשות הכל כדי להחזיר אותו.

אף אחד לא הקשיב לה כשהיא אמרה שהוא חי, היא הפסיקה לדבר על זה, והחליטה לפנות למכשפה של הכפר.

היא הגיעה לבקתה שהייתה בקצה הכפר, ודפקה על הדלת, המכשפה פתחה את הדלת, והנערה שמחה לראות שהמכשפה במצב רוח טוב, "אני יכולה לשאול אותך שאלה?"

המכשפה התבוננה אליה, היא ידעה מה הנערה רוצה לשאול וחיכתה לרגע בו הנערה תעז לשאול אותה, "כן" היא אמרה, "את יכולה לשאול אותי מה שתרצי"

"תוכלי לאמר לי היכן נמצא אהובי, אני יודעת שהוא חי, ושהוא מחכה שאמצא אותו"

"זה נכון - הוא חי, אך אני לא מבטיחה לך שתוכלי להוציא אותו מהמקום בו הוא נמצא ממנו איש לא יצא מעולם, אם תלכי לשם יתכן שגם את לא תחזרי, אך יש סיכוי קטן שתצליחי להוציא אותו משם, אם האהבה בלב שלך חזקה מספיק יש סיכוי, תקשיבי להוראות שלי...

חבשי את היד שלך בתחבושת ותחתה שימי מפתח שיהיה צמוד ליד, הדבר השני שאת צריכה זו שמיכה עבה מאוד שתעטוף אותך, הדבר השלישי אלו מים מבורכים - אני אוכל לתת לך את זה, ומעבר לזה, הדבר החשוב ביותר הוא אהבה!!

את הדרך תצטרכי למצוא בעצמך, המקום נמצא בין ההרים ואין שום מפה שתוכל להוביל אותך אליו, הדבר היחיד שיוכל לעזור, זה הלב שלך שאוהב.

למפתח שתחת התחבושת, יהיה כוח להשאיר אותך ערנית וזוכרת- בכל פעם שהיד שלך תסגר על המפתח, זו תהיה דקירת רענון שתחזיר אותך לעצמך.

את המים המבורכים תצטרכי במקרה שהשומרת של המקום תנסה לעצור אותך, היא לא מסוכנת, ואלימות היא לא דרכה, יש לה כשפים עוצמתיים שיוכלו לטשטש כל אחד ולהשאיר אותו במקום – הציעי לה את המים והם יעזרו להסיח את דעתה, אם יש דבר שהשומרת לא יכולה לעמוד בפניו זו אנרגיה של אהבה צלולה, המים שאתן לך קורנים באהבה זכה.

השמיכה תהיה כדי לעטוף את שניכם יחד ולשמור מהקור.

מעבר לכל אלו - אהבה, אהבה שתעזור לך למצוא את הדרך בין ההרים, אהבה שתגרום לשומרת להכניס אותך לשם, אהבה שתעזור לך לזכור מי את ומה את, ולמצוא את הדרך לגרום לו לבוא איתך, זו לא תהיה משימה קלה, אך את יכולה לעשות זאת אם תתני לעצמך להחזיק ולפעום את האהבה שלך אליו"

היא הקשיבה למכשפה והודתה לה על העזרה, היא הבינה את גודל האחריות והסכנה שעומדת אל מולה.

השכם בבוקר למחרת, היא יצאה לדרך, עטופה בשמיכה, נושאת בקבוק של מים מבורכים וידה עטופה בתחבושת שתחתה מפתח.

כשהגיעה להרים, היא נתנה ללב שלה להתמלא באהבה לגבר שלה- נזכרה בכל הרגעים שהיו להם יחד, בצחוק ויופי שביניהם ונתנה ללב שלה לזרוח אהבה אליו ולהוביל אותה בדרך.

ניחוח האהבה שהגיע לאפה של השומרת, גרם לה לצאת ולחפש את המקור וכעבור זמן לא ארוך, היא מצאה את הנערה, בחיוך אוהב ועיניים מתוקות היא שאלה אותה "מה נערה צעירה שכמוך מחפשת פה בין ההרים?" "אינני מוצאת את הדרך ועוד מעט כבר לילה, אני מחפשת מקום שאוכל להתחבא בו מהקור למשך הלילה ולמחרת אמשיך בדרכי", "הו נערה צעירה, בואי, בואי אל ביתי ואני אתן לך מקום נוח לבלות בו את הלילה ולהשיב כוחות, כדי שמחר תוכלי לצאת אל הדרך שוב", הנערה הודתה לה ובעודה פוסעת עם השומרת, היא לפתה את המפתח שבידה בחוזקה, לא עבר זמן והן נכנסו בשער ועברו אל תוך ממלכה שכל כולה קסם ופלאות, הנערה נדהמה מהמקום, היא מעולם בחייה לא ראתה מקום כל כך ירוק, פורה וחי, היא הרגישה איך הלב שלה מתרחב ונפתח והיא מצאה את עצמה מתמסרת אל הקסם של המקום, וכמעט נאבדת, אך היד שלה שידעה מעצמה מה נכון לעשות, אחזה בחוזקה במפתח והדקירה העירה אותה ומשכה אותה בחזרה מתוך הסחרחורת שאחזה בה, היא נשמה עמוק ואמרה לשומרת "איזה יופי של מקום, אוכל להסתובב פה מעט?" "בוודאי" ענתה השומרת "קחי את הזמן ותני לעצמך לגלות את היופי של המקום, היא החלה ללכת בעודה אוחזת את המפתח ששוב ושוב החזיר אותה לעצמה, היא חיפשה אותו ביניהם- גברים ונשים שהולכים לאט ובשקט או יושבים תחת עץ, לכולם היה את אותו מבט מעורפל בעיניים, חיוך של אושר שזורח מהם לכל כיוון. משהו בתוכה רצה להיות כמוהם ולהתמסר לאהבה הזו, אך לא, היא זכרה וידעה מי היא ומה היא עושה, בסופו של דבר היא מצאה אותו, הוא נראה בדיוק כמו שהיא זכרה אותו, רק הרבה יותר אוהב מחויך ומעורפל, היא התיישבה לא רחוק ממנו, הוא חייך אליה, חיוך אוהב אך כזה שלא מכיר וזוכר אותה, היא הייתה צריכה לנשום עמוק ולאחוז בחוזקה במפתח אל מול ההבנה שהוא לא מכיר אותה והוא נראה כל כך מאושר, אולי גם היא תוכל להצטרף אליו שם באושר שלו, היא חשבה לעצמה, אך לא, לא, לא, היא ידעה שלא, היא חייבת למצוא את הדרך להגיע אליו.

היא נשמה עמוק ונכנסה אל תוך הלב שאהב אותו כל כך והחלה לשיר, שיר שהוא כתב במיוחד בשבילה, היא שרה והתקרבה אליו, אותו חיוך מעורפל לא מש משפתיו, היא שרה את השיר עוד ועוד סביבו, לידו, ולפתע משהו חלחל והצליח לחדור את הבועה שבתוכה הוא היה נמצא, הוא אמר "השיר שאת שרה, אני מכיר אותו והוא מזכיר לי משהו, אך אני לא זוכר מה", היא הקשיבה ללב שלה שאוהב ובלי לחשוב הרבה היא התקרבה אליו ונישקה אותו על השפתיים, נשיקה רכה ועדינה, הוא התבונן אליה ופתאום משהו בו ניצת, והוא אמר "אני זוכר, אך לא ברור לי מה, אני זוכר שאת ואני…." הוא התבונן אליה, ואמר "איפה אני?" "איפה אנחנו?" "לאן נעלמתי?" "בוא" היא אמרה "אחוז בידי ובוא, אני אראה לך את הדרך" היא ידעה שאין לה הרבה זמן, זה חייב להיות מהיר, בעודה מובילה אותו היא סיפרה לו על האהבה שיש ביניהם, והמילים שלה היו כמו עוגן בשבילו בים סוער, ים שניסה לסחוף את כל הוויתו, והיד שלה ביד שלו הייתה כמו חבל הצלה, היא הובילה אותו החוצה.

רגעים ספורים לפני שהם הגיעו לשער, השומרת ראתה אותם, "חיפשתם משהו?" היא שאלה בחיוך מתוק מדבש, "כן" אמרה הנערה, בעודה שולפת את בקבוק המים המבורכים מכיסה, "רצינו לתת לך את זה" היא אמרה בעודה מושיטה את הבקבוק לשומרת, השומרת אחזה בבקבוק שזרח באור צלול ואוהב -בעודה מתפאלת מהקסם, הם פסעו הכי מהר שיכלו ויצאו מהשער, ברגע שהם יצאו הזכרון המלא שב אל שניהם והקור הגיע גם כן.

היא עטפה אותו בשמיכה קרוב אליה ואמרה, "בוא, נלך הכי מהר שאפשר" הוא אחז בידה ואמר "תודה שהצלת אותי, תודה"

הם פסעו בשלג, בעוד השומרת מתבוננת בהם מחייכת וממלמלת "אהבה צלולה, היא הדבר היפה ביותר והמרהיב ביותר שיש"

וזה הסוף Hawthorn tree next to the village Lahardane under mountain Nephin in county Mayo, Ireland מעוניינים להצטרף לסדנאות שמאניות בטבע ומעגלי שירה - הכנסו לקישור

לוח אירועים שמאנים