זו הייתה הפעם הראשונה שחגגתי את היום הארוך ביותר בשנה מאז שיצאתי למסע באירופה,
את הטקס עשיתי על צוק מעל הים, לא רחוק מכפר בדרום צרפת שנקרא אז ווילאג'.
כדי להגיע לשם בזריחה יצאתי באמצע הלילה מבית מלון בו שכרתי במיוחד חדר ללילה,
כשעוד היה חשוך הלכתי בשביל שהתפתל לצד מצוק תלול, בסופו של דבר הגעתי באור ראשון למקום הטקס.
על המסע הליילי הזה עוד אכתוב פה יום אחד….
מספר שבועות לפני הטקס ביקשתי מאקליפטוס זקן סיפור לכבוד היום הארוך ולשמחתי הוא סיפר לי סיפור מופלא,
בחרתי לשתף איתכם את הסיפור הזה והוא מוגש לכם באהבה.
מאחר וזה סיפור ארוך, חילקתי אותו לשני חלקים והנה החלק הראשון שלו,
בשבוע הבא אפרסם את החלק השני.
הסיפור על היום הארוך ביותר בשנה
ביום שהשמש זרח במלוא הדרו בשמיים, קרו שלושה דברים - שלושה סיפורים שנטווים לסיפור אחד...
לפני הרבה מאוד שנים במקום רחוק מכאן הייתה זקנה שהיו לה שלושה נכדים צעירים,
הנכדים שלה לא אהבו ללמוד ולשבת במקום אחד, הם אהבו להתרוצץ להשתולל ובאופן כללי להרוס את כל מה שאפשר וניתן.
הכלים בבית נשברו, החפצים שלהם נהרסו, קשרים חברתיים שהיו להם התפרקו - דבר לא נבנה וכל שהיה אפשר היה נהרס.
יום אחד הזקנה החליטה לעצור את זה, היה ברור שאי אפשר להמשיך כך והיא החליטה ללמד אותם לקח,
היא חיכתה ליום הארוך ביותר בשנה לבצע את התוכנית .
כך מתחיל הסיפור הראשון...
הסיפור השני מגיע ממקום רחוק ואחר, הוא מגיע מההרים הגבוהים שבמזרח, אי שם איפה שהשמש מאיר בשיא יופיו את העולם ואת כל ההתחלות…
בוקר אחד בזמן שהשמש זרח והאיר הוא התעורר - אחרי שנים ארוכות שהיה בצללים, הרבה מאוד זמן הוא חיכה לרגע המתאים, לזמן הנכון והמדויק שיקרה כשהשמש בשיא עוצמתו ביום הארוך ביותר בשנה - הוא ידע שזה יהיה הרגע לקום ולצאת מהמחבוא.
הימים והשעות חלפו,
עוד מעט ביום הארוך ביותר הוא יופיע שוב…
באותו הזמן בו שני הסיפורים האחרים מתרחשים להם...
היא ישבה לה, מתבוננת על הנוף שנפרש מסביבה וחושבת לעצמה, "איפה הוא? למה הוא לא מגיע? זה הזמן…"
היא יודעת, היא מרגישה את זה בתוכה, מאז ומתמיד היא חיכתה לו אפילו שאמרו שהיא משוגעת, אפילו שאמרו שאין דברים כאלה, היא חיכתה כי היא ידעה במקום עמוק מאוד שהוא שם ושהוא רק ממתין לרגע הנכון לצאת.
לא היה לה ספק שזה יהיה רגע מאושר, כמה נפלא יהיה לפגוש אותו סוף סוף.
היא ישבה וחיכתה…
הזמן חולף, הימים מתארכים, ושלושה סיפורים נרקמים להם…
הזקנה טווה תוכנית, היא ידעה בדיוק מה יגרום להם להשתנות, היא הרי ראתה אותם אחד אחד ברגע שהגיחו לעולם, היא ליוותה אותם צעד צעד בהתפתחות הראשונית, היא שמרה עליהם, היא ידעה כל חולשה וכל פגיעות שלהם בדיוק כמו שהיא הכירה את היופי והפלא שנמצא בכל אחד מהשלושה.
היא תכננה ביום הארוך ביותר בשנה לקחת אותם למסע של הרפתקאות (לא היה בה ספק שזה משהו שימשוך אותם בקלות), הם יגיעו למערה המקודשת שנמצאת בין הדיונות של המדבר, שם היא ידעה דברים אחרים קורים, שם אפשרויות נפתחות.
ברגע שהם יהיו שם, היא תוציא את הסכין האדומה שלה ותבקש מהם לדקור את אותו החלק בהם שממנו נובע הרצון האינסופי להרוס ולחרב כל דבר טוב שנמצא מסביב. היא ידעה למה היא עושה את זה והיא ידעה איך, היא רק חיכתה לרגע הנכון.
באותו הזמן בעוד הזקנה רוקחת את התוכנית, הוא תכנן גם…. הוא תכנן את הרגע הנכון ואת הזמן המדויק, בזה הכל תלוי - במקום ובזמן המדויק. בכל השנים בהן הוא הסתתר הוא ראה הרבה מאוד אנשים חולפים אל מולו, הם חלפו ממש לידו ולא הבחינו, לא ראו, לא ידעו שממש פה לידם הוא נמצא - ממתין בצל של האבן ליד האגם. המקום בו הוא נראה בפעם האחרונה בדמות אנוש היה לצד אותה אבן על גדות האגם, הוא היה גבר עם רגליים חזקות וגוף מעוצב וחזק שמוכן לכל הפתעה שעלולה לבוא, ואכן בעודו עומד שם הוא הרגיש שמשהו עומד להתרחש, משהו עומד להשתנות… הוא התבונן סביב בדריכות ואז היא הופיעה... היא הגיע אליו, כמו נולדה מתוך המים הצלולים של האגם שלידו בעוד עומד משתאה אל מול הפלא, "זאת את?" הוא שאל, "כן" היא אמרה לו, "אני נמצאת פה כבר הרבה זמן" "אבל איך הגעת? הרי את לא שייכת לפה לעולם הזה?" "נכון "היא אמרה "ובכל זאת לפעמים יש דברים חשובים יותר מלהיות במקום אליו שייכים, ראיתי אותך בחלומות ובמקומות הנסתרים בהם נפגשנו, אתה היית זה שידעתי שממנו אפשר לבקש את הבלתי אפשרי, אתה מכולם הקשבת לסיפורים שסיפרתי, אתה תמיד ביקשת לתת לי יותר משלקחת לעצמך, אתה תמיד ראית אותי כמו שאני באמת ובשבילך החלטתי לקחת את הסיכון ולבוא", באותו הרגע הוא דמם, משהו בתוכו לא האמין שזה באמת קורה, כל כך הרבה זמן הוא חלם עליה כל כך הרבה רגעים של תקווה ורצון לפגוש אותה- את האחת שליוותה אותו בחלומות. בכל לילה היא הופיעה - "האישה מהחלום" הוא קרא לה, הוא לא ידע מה השם שלה, כל מה שהוא ידע, זה שבכל פעם שהוא פוגש אותה היא כמעט אותו דבר רק מעט אחרת, תמיד העיניים והחיוך המקסים נשארו קבועים ורק המראה השתנה. לפעמים הוא ראה אותה בבגדים בלויים באיזה שביל צדדי, לפעמים היא הייתה מעוטרת בתכשיטים יקרים, לפעמים היא דיברה וסיפרה לפעמים שתקה והביטה ותמיד היה בה משהו שגרם לו לרצות להיות קרוב, קרוב אליה, קרוב כל כך- קרוב אל המבט בעיניים שאומר שהכל אפשר לשנות אם רק מחליטים, אל אותו חיוך שתמיד שמח לקראתו. היא היתה המתנה שחיכתה לו בכל לילה וביום היא הייתה איתו בזכרונות הקטנים, מציצה אליו מתוך חלון של בית ונעלמת רגע אחר כך, משתקפת מתוך שלולית לשבריר שנייה חולף… היא הייתה זו שהוא אהב בלי לדעת את מי הוא אוהב ואיך... הוא רק ידע שהיא נמצאת איתו תמיד ואף פעם לא עוזבת. באותו הרגע כשהיא התגשמה אל מולו, כך פתאום, הוא לא האמין שזה קורה - עכשיו היא פה אל מולו.
"באתי כדי לבקש ממך את הבלתי הגיוני" היא אמרה, "באתי כדי לבקש ממך שתהיה בשבילי בדרך שלוקחת ממך את כל שאתה ומסכנת אותך, בדרך ששמה אותך במקום של שרות מוחלט - בשבילינו, דרך ששמה אותך במקום שמקריב את הכל - למען מטרה" הוא הקשיב בדממה למילים שלה, "בעוד הרבה מאוד שנים יגיע זמן שבו אתה ואני נוכל להיות יחד וליצור את החלומות שלנו, זה יקרה רק אם אתה תחכה לי כאן בחיים האלו, בדמותך הנוכחית 700 שנים, לצד האגם בתוך האבן הזו. זה ידרוש ממך להפוך לצל - אתה תהייה הצל של האבן שחי בתוכה, נעלם מעיני האנשים ונושם את הקצב, ואת ההוויה של האבן. האבן הזו תהיה פה עוד 700 שנה, ואם תסכים לתת את עצמך ולהפוך להיות לצל, האבן תחבק אותך ותתן לך אפשרויות של חיים ארוכים, חיים שעלולים להיות לא פשוטים, אתה תראה את העולם שאתה חי בו נע ומשתנה, אתה תראה את האנשים חולפים, אתה תראה את כל שאתה מכיר נמוג ונעלם ותראה מציאות חדשה שנולדת ואתה תהייה פה בלי יכולת לנוע, מחובר לנקודה אחת, למקום אחד, ומחכה, מחכה לרגע הנכון. זה יהיה ביום הארוך ביותר בשנה בו הצל שנמצא מסביב לאבן יאפשר לך לשוב ולהגיח מתוך הצל שהוא אתה אל תוך גוף גשמי, באותו היום אתה תמצא אותי. אני לא אהיה כמו שאני פה עכשיו, אלא יהיה לי גוף גשמי, ואני לא אזכור את כל שאני יודעת עכשיו, אני רק אדע שאני מחכה לך ושאתה צריך לבוא, כשאתה תבוא איתך יפתחו גם שערי הזכרון ונוכל שוב להיות ביחד ותוכל לשוב ולחיות בגוף ממש כמו שאתה עכשיו רק בעולם אחר, במציאות אחרת לחלוטין משאתה מכיר -בזמן אחר.
ההבדל הוא שאני אהיה שם, וכשניפגש אתה תוכל להגשים את כל החלומות שתמיד חלמת".
הוא עצם את העיניים לרגע וניסה לדמיין מציאות שכזו, מציאות שבה זה מתאפשר, ואותה אחת שהוא אוהב בדרך שלא ניתן להסביר, תהיה בגוף, והוא עצמו יוכל להיות איתה 'איזה אושר' הוא חשב לעצמו
"כן" הוא אמר "אני מוכן להיות שם בשבילך, אני מוכן להמתין, אני מוכן להיות שם ברגע שתבואי, אני אהיה שם להזכיר, אבוא לחיות איתך בזמן אחר, בעולם אחר."
באותו הרגע הוא הרגיש איך הוא אט אט מתפוגג אל תוך הסלע ונעלם, הופך לצל ומתמוסס לשקט ולשלווה שנמצאת באבן .
המשך שבוע הבא...
מקסים... מחכה להמשך ❤️