top of page
  • תמונת הסופר/תRia Storyteller

לודמילה של הרוחות

עודכן: 16 באוק׳ 2023


הלבנה קורנת החודש אנרגיה של סופות וסערות. החוויות המטלטלות ביותר שעברתי בחיי קרו בזמן לבנת הסופות והסערות- זה זמן בו האנרגיות גועשות ורוחשות ואיתן אנחנו. בימים אלו רבים ורבות חשים את הסופות סביבם ובחייהם. כאשר סופה מגיעה, חורבן קורה. לצד זה יכולה להתרחש נסיקה אדירה. החודש בחרתי לשתף אתכם סיפור שסיפר לי עץ בשבדיה, הסיפור מספר על אישה שהתמסרה לרוחות ובתמורה הרוחות אפשרו לה לנסוק. לודמילה של הרוחות זה סיפור על דרך ,סיפור על בחירות ומעבר לזה... הסיפור התרחש בזמן שבעולם עוד האמינו באמת הפשוטה- רצון של לב, אחר ככל שיהיה, יכול להתגשם. אם רק נאפשר לו, הוא יהפוך למציאות חיה.

לפני הרבה מאוד זמן, בלב עמק רחב ומרהיב שהיה מוקף גבעות ירוקות ופורח בשלל צבעים ויופי באביב, הייתה בקתה קטנה, בה חיו אישה זקנה והנכדה שלה, הילדה התייתמה מהורים וסבתא שלה טיפלה בה עוד מהזמן בו הייתה תינוקת, היא אהבה אותה ונתנה לה כל שהיא צריכה: דאגה לה לבגדים טובים וחמים לימי החורף, הן היו קוטפות פירות מהעמק וירקות מהגינה הקטנה שהייתה להן, ותמיד היה מה לאכול. באותם ימים היה נהוג לתת שם לילד רק בגיל 7, עד אז קראו להם ילד, ילדה, בואי, או בכל דרך אחרת... הילדה שגרה עם סבתא שלה, נקראה בגיל 7 בת הרוח - לודמילה, כי היה לה שיער ארוך בצבע של שמש בשקיעה, שהיה מתבדר עם כל רוח שעוברת, והיא נראתה ממש כמו שליחה של הרוח. היא הייתה שובבה, שמחה וצוחקת כמו שילדים בדרך כלל, היא אהבה לשחק ולרוץ בעמק הרחב. בכל פעם שהיא הייתה משחקת בעמק והרוחות היו מגיעות, היא הייתה פורשת ידיים לצדדים ורצה, ממש כמו עפה עם הרוחות. היא אהבה לשחק עם ילדים אחרים, ויותר מזה היא אהבה לשחק עם הרוח: לרקוד עם הרוח, לשיר, לצחוק, לדבר ולנשום עם הרוח. החלום שלה היה, יום אחד לצאת ולנדוד עם הרוח, ללכת בעקבותיה ולגלות לאן הרוח נושב. היא דמיינה מקום אליו הרוחות מגיעות ומביאות איתן את כל הסיפורים שהן אספו בדרך, וביחד הן מבלות ומתמלאות בכוחות חדשים להמשך- היא הייתה סקרנית לשמוע את הסיפורים, לראות את המפגש ולתת להן מתנות. לא היה לה ספק שמקום כזה קיים, גם אם אף אחד אחר לא האמין. השנים חלפו, היא גדלה והפכה לנערה ובהמשך לאישה צעירה ויפיפייה. היא ידעה שבכדי לחיות את חייה כמו שהיא רוצה, יום אחד היא תצטרך לצאת אל הדרך, אחרת אנשי הכפר יבקשו ממנה להיות משהו שהיא לא. ביום בו סבתה נשמה את נשימתה האחרונה, היא ידעה שהגיע הזמן לצאת אל הדרכים, היא מכרה את כל שהיה אפשר ורכשה לה מעיל טוב לחורף ונעלים טובות לנדודים, ויצאה... מהיום בו היא יצאה אל הדרכים, הקול של הרוח הוביל אותה והיא הקשיבה ללחישות, לסודות וקיבלה הדרכה. הרוח סיפרה לה על המקום אליו כל הרוחות מגיעות ולחשה לה סיפורים על הדרך להגיע אל אותו מקום: היא סיפרה לה על שביל צר שמוביל אל הר הגבוה, כל מי שאי פעם הצליח לפסוע עליו ולהגיע למקום של הרוחות, היו אלו שהרוחות ליוו ודחפו אותם במעלה השביל, מי שלא הייתה לו רוח מלווה לא היה יכול לצעוד במעלה ההר, כי הרוחות החזקות שנשבו שם היו מעיפות אותו מהשביל כל הדרך עד למטה. הרוח אמרה לה כמה חשוב שהיא תיצמד אליה במעלה השביל, והוסיפה שכשהן יגיעו אל ההיכל בו הרוחות נמצאות, היא תגלה שלא כל הרוחות ידידותיות, יש רוחות עדינות ויש רוחות מחרבות, לא כל הרוחות הן כמו הרוחות העדינות של העמק בו היא גדלה. עוד היא סיפרה לה, שבהיכל הרוחות, היא לא תוכל לשמור עליה יותר, לכן חשוב שהיא תמצא בדרך כלים שמאפשרים לה להוציא מתוך עצמה את הכוחות שלה- רק בעזרתם היא תוכל לפתור את החידות שהרוחות ישאלו אותה. הרוחות ישאלו אותה חידות שבודקות מה ומי היא באמת, הן ינסו להכשיל אותה ולהפיל אותה במלכודות, ואם היא תצליח לענות על 7 החידות שיוצגו בפניה, היא תקבל את הכוח לקרוא לרוחות.

לודמילה פסעה בשבילים שעברו בין גבעות והרים, בין אגמים ובלב יערות, וכל הזמן הקשיבה לרוח שהדריכה אותה ואמרה לה לאן לפנות ולאן ללכת. היא ידעה שברגע שהיא תגיע להיכל, היא תהיה חייבת להיות מוכנה ומצוידת, וברגע הנכון כשהיא תצטרך, היא תוכל להשתמש בכלים.... הכלי הראשון הגיע אליה בדרך מסתורית ומשונה: בזמן שהיא הלכה בשדה, מסביבה מרחבים פתוחים ושמיים נפרשים, היא הביטה אל עבר האופק, וראתה עיט שעף נמוך היישר לכיוונה, הוא עף במהירות ולרגע היא רצתה לזוז מהמקום, אך היא הרגישה את הרוח תומכת מאחורה ואומרת לה להישאר, לכן, היא לא זזה, העיט התקרב אליה במעוף מהיר, היא חששה, אך התמיכה של הרוח גרמה לה לעמוד נטועה באדמה בביטחון מלא. העיט נחת מולה, הרכין ראש והוציא מבין הנוצות שלו פיסת זכוכית תכולה שהייתה משויפת למעין חץ מבריק ומנצנץ, הניח אותו לרגליה והמריא לשמיים. היא התכופפה לראות את החץ מקרוב וגילתה שחרוט עליו סמל - שני קווים מקבילים וביניהם נחשה ולידה שלוש ביצים. היא אחזה את הזכוכית, הרגישה את הכוח של החץ בידיים, וידעה שהגיע אליה הכלי הראשון. היא שמה אותו באחד הכיסים והמשיכה בדרך. את הכלי השני היא קיבלה במקום של עצים שהיה מלא בטחב, בעודה הולכת בשביל היא ראתה שורש מתפתל מציץ מתוך האדמה, הוא סיקרן אותה, היא התכופפה לראות אותו מקרוב וגילתה שהוא לא מחובר לעץ, היא אחזה אותו והרגישה שזה מקל שיש בו כוח - כך הגיע אליה הכלי השנייה. הכלי השלישי, היה שרשרת אבנים אדומות אותה מכר לה סוחר, בתמורה לשיר שהרוח לימדה אותה. את הכלי הרביעי היא מצאה לצד אגם- צעיף סגול עם רקמה עדינה של חרוזים בתכלת ולבן היה מונח על החוף. את הכלי החמישי והשישי היא קיבלה מאישה שהייתה צריכה עזרה להגיע למקום שהיא לא מצאה, מאחר שהרוחות כיוונו אותה, היא יכלה לעזור לאישה ולכוון אותה, בתמורה לזה היא קיבלה מהאישה סכין מתכת שעל הנדן שלו חרוטה המילה "שער" ומראה קטנה עם ידית ומסגרת כסופה. את הכלי האחרון היא מצאה ממש במקום בו מתחיל השביל שעולה אל ההר של הרוחות, זה היה מפתח כסוף ומושחר. היא זכרה היטב את המילים של הרוח וידעה שחשוב מאוד שהיא תהיה קרובה וקשובה לרוח שליוותה אותה כל הדרך. היא החלה פוסעת במעלה השביל, משני צידיה מצוק- מצד אחד מדרון ומצד שני קיר תלול, היא פסעה מעלה בזהירות, מקשיבה כל הזמן לרוח שליוותה אותה, ותמכה בה מאחור, סביבה רוחות נשבו ויללו במעלה ובמורד המצוק, ובין הסדקים שבסלעים, לעיתים אף הצליחו לנתק סלע שהתגלגל במורד המדרון, התנפץ ונשבר לרסיסים. היא הרגישה איך בלי התמיכה של הרוח שליוותה אותה, בקלות היא הייתה יכולה להיסחף עם אחת הרוחות שנשבו בעוצמה סביבה וליפול מטה. המסע במעלה השביל ערך ימים רבים והיה לא פשוט, מידי פעם היא מצאה מים בנקיק קטן בין הסלעים, או שיח עם פירות מתוקים. היא הייתה צריכה לבחור שוב ושוב שזה מה שהיא רוצה לעשות, אחרת היא הייתה מוצאת את עצמה מאבדת קשר עם הרוח ונופלת לתהום, והיא בחרה ללא פקפוק ורצתה להגיע לממלכת הרוחות. בסופו של דבר היא הגיעה אל המקום אליו כל הרוחות מגיעות בסוף המסע - מקדש הרוחות, מקדש הרוחות, עשוי מארבעה עמודי סלע חרוצים שמתעקלים ונפגשים במרכז ויוצרים מעין חופה שפתוחה לארבעת הכיוונים ביניהם הרוחות יכולות להיכנס ולצאת בחופשיות, במרכז ההיכל ממש מתחת למקום בו נפגשים ארבעת העמודים ישנה דסקית אבן עגולה וגדולה עליה חרוטים סמלים עתיקים בשפת הבריאה. הדסקית הייתה מוטבעת בסלע של ההר שהיווה את רצפת ההיכל. היא עמדה ליד אחד העמודים והרוח שליוותה אותה הזכירה לה שמרגע זה היא צריכה למצוא את התשובות בעצמה.

היא נכנסה אל ההיכל והרגישה איך רוחות מנשבות מסביבה מכל כיוון ועבר, רוחות חזקות שרוצות להעיף אותה, לצד רוחות מלטפות ועדינות, רוחות שעולות מלמטה ונושבות מלמעלה, היא הרגישה איך הן מסחררות אותה ומלטפות אותה, חובטות בה ומנשבות בקור מקפיא, היא פסעה אל מרכז ההיכל, נעמדה לצד הדסקית, פרשה ידיים לצדדים ואמרה "אני מוכנה". מיד הרוחות הפסיקו לנשב והיא הרגישה שנוצרת טבעת רוחות שמקיפות אותה סביב. אל תוך הטבעת נכנסה הרוח הראשונה, היא נשבה בעדינות מסביבה ולחשה "מהיכן מגיעות הרוחות?" לודמילה עצמה עיניים ונתנה לעצמה לגלות איזו מהמתנות שהיא קיבלה תיתן לה את התשובה, היא הוציאה את המראה והתבוננה בהשתקפות העיניים שלה, היא ראתה איך הן נעלמות ונתנה לעצמה לצלול אל חזיון של שמי לילה וכוכבים, עמוק היא צללה, עד שהגיעה אל מקום של שקט וחלל שחור בו לא היו רוחות. היא עמדה בדממה והקשיבה - בום בום, בום בום, היא שמעה פעימות, בום בום, מתוך החלל הופיעה אישה זקנה עטופה בגלימות לבנות שנעו כמו מתוך רוח פנימית, באותו רגע היא שמעה צרחה אדירה, ומבין שתי ידיה המורמות של הזקנה, סופה של רוחות השתוללה- רוחות אדירות בין ידיה והיא צורחת, רגע אחרי, שוב דממה. הזקנה התבוננה אליה ואמרה, "רוח נולדת מתוך שממון, רוחות לעולם לא ירצו בית ולכן הן נעות עד אין סוף, הן לעולם לא יחפשו מקום לחזור אליו. שממון, ריק, חדלון, מתוך האין הן נולדות, ולכן הן חופשיות לנצח, ותנועה היא חייהן." היא פקחה את העיניים להיכל הרוחות שסביבה, וענתה "שממה, ריק, חידלון, משם הרוחות נולדות" דממה ולחשושים נשמעו מסביבה, ומילה אחת נאמרה "נכון". הרוח השנייה שהגיעה אליה הייתה רוח חמימה ויבשה, היא התקרבה אליה בעדינות ובנחישות, נשבה מסביבה ואמרה, "כיצד תרכבי על הרוח?" המראה שעוד הייתה ביד שלה הוכנסה בחזרה אל אחד מכיסי המעיל. המטה, היא ידעה - הוא זה שיעזור לה, היא אחזה במטה והוציאה אותו, הניפה אותו באוויר וכיוונה אותו מעלה, רוחות החלו להסתחרר סביב המקל, היא שמעה בתוכה קול שאומר לה "עכשיו", היא הניעה את המקל בקשת ואמרה, "בחירה. רק לבחירה יש מספיק כוח שיכול לאפשר לי לרכב על הרוחות" הרוחות שבו להקיף אותה בטבעת, "טוב מאוד" הן אמרו.

הרוח השלישית הייתה מקפיאה, רוח עדינה שנושבת, חודרת ומקפיאה מבפנים, היא רעדה כולה בעוד הרוח ליטפה אותה ושאלה "מה הכוח שמתוכו בחירה נבראת?" היא הכניסה את המקל למעיל והוציאה את פיסת הזכוכית עם הסמל ,היא התבוננה בסמל וראתה את הנחשה מתחילה לנוע, היא הרגישה איך הגוף שלה נע איתה, נע מבפנים ומבחוץ והיא החלה לרקוד, היא נעה במחול עדין ותוך כדי שהיא אוחזת בחץ הזכוכית היא אמרה "בחירה אמיתית נעשית מתוך שינוי ומוכנות להשתנות, שום בחירה לא תהיה שלמה ומוחלטת אם לא תהיה לפניה מוכנות להשתנות", הרוח הקפואה שהקיפה אותה עד לאותו רגע התרחקה ולחשה "נכון מאוד". הרוח הבאה הייתה זקנה מאוד והביאה עימה ניחוח עתיק וטחוב, בקול קטוע וזקן היא שאלה "איך את יכולה להסכים להשתנות אם מעולם לא עשית זאת קודם?" משהו בדרך בה הרוח שאלה את השאלה צמרר אותה, אך היא בחרה להמשיך ולא לוותר, פיסת הזכוכית חזרה אל המעיל ובמקומה יצאה השרשרת, היא ענדה את שרשרת האבנים האדומות על הצוואר, והרגישה איך היא מוצאת בתוך עצמה כוח, היא הרגישה איך היא גדלה ומתרחבת ומתמלאת בכוח, מתוך הכוח נולדה ידיעה "אני הרבה יותר ממה שאני בחיים אלו, חייתי בעבר ואחיה בעתיד, אני נשמה נצחית ומשתנה בבריאה, אין לי התחלה ולא סוף, לכן שינוי הוא חלק ממני" הרוח הזקנה המהמה ואמרה "יפה, יפה מאוד", אחריה הגיעה רוח שכל כולה מערבולת ,היא נעה, התערבלה, הסתחררה סביבה בעוצמה ושאלה "מהיכן את מגיעה?" הפעם היא הוציאה את הצעיף שמיד החל מסתחרר עם הרוח המתערבלת, היא הרגישה את התנועה מסביבה היא הרגישה את המעוף ושיר קדום מילא אותה. "יש בהרים השחורים, מקום אליו מגיעים בודדים בזמן שנמצא מעבר לרוח, במקום ששומר את עצמו לעולם, שם ישנו כוח קדום, כוח שומר ומגן כוח של תנועה וריקוד מכושף שמגיע מהעולם האסור. אלו שהצליחו לגעת במקום, ידעו זכרונות עתיקים ודרך של אהבה" היא הקשיבה לשיר וידעה את הסוד, היא משם, מההרים השחורים. היא הרימה את הראש ואמרה "מההרים השחורים אני באה, ממקום שנמצא מעבר לרוח" "טוב מאוד" הסתחררה סביבה הרוח "טוב מאוד". מיד אחריה הגיע משב רוח סוחף ומטלטל, רוח חזקה נשבה וכמעט העיפה אותה מהמקום, היא החזיקה את עצמה בכל הכוח, לא להיסחף עם הרוח, ושמעה אותו אומר לה "מה את יכולה לעשות כדי להצליח ולהיות מה שאת באמת?" היא אחזה במפתח בשתי ידיים, ונתנה לעצמה להתבונן פנימה ועמוק, היא ידעה את התשובה ואמרה, "אני פה, באתי לכאן, אליכם, כדי להיות כל מה שאני יכולה להיות" הרוח הנושב אמר "מצוין, אז גם נאפשר לך את זה" והוא יצא מהמעגל. אחרונה הייתה רוח של מתיקות, רוח שכל כולה ניחוחות של פרחים, היא באה וליטפה אותה בעדינות ושאלה, "מה בשבילך ילדה, מה תרצי שניתן לך?" היא הוציאה את הסכין ואחזה אותו ביד, היא הרגישה וידעה את הכוח שיש בה, היא הרגישה את שלל האפשרויות שפתוחות בפניה ואמרה, "שער, אני רוצה שער למקום בו אוכל להיות מי שאני באמת, אני לא רוצה כוח, אני יודעת שכוח יש בי, אני לא זקוקה לעזרה בדרך, אפסע בדרך בעצמי, אני רוצה שער." "וזה מה שניתן לך" הן אמרו. דסקית האבן שבמרכז החלה לנוע ולהסתובב אט אט עד שהיא נעצרה, שער של רוחות הופיע מולה... היא עברה דרכו אל מקום ירוק ופורח- זה היה העמק בו היא גדלה, היא מצאה את הדרך אל הבית שהיה של סבתא שלה ונכנסה, היא הוציאה מהמעיל צעיף וסכין, פיסת זכוכית כחולה, שרשרת ומקל, מפתח ומראה. מאותו היום היא ידעה את תפקידה ומקומה בעולם - היא הביאה איתה לכל מקום ולכל אחד שרצה את הכוח של הרוחות: כוח של תנועה, כוח של מערבולות, כוח של נדודים אינסופיים, כוח שנותן לנו לפרוש כנפיים ולהיות כל מה שאנחנו יכולים להיות. הרוחות תמיד באו כשהיא ביקשה והביאו איתן- סיפורים, חלומות ושאלות שנשאלות כדי למצוא את הדרך באמת. A story from a tree next to the church in broddetorp, Sweden מקווה שאהבתם את הסיפור,


הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים. רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים.



213 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מוהרה

אשליות

Comments


bottom of page