top of page

גשר

תמונת הסופר/ת: Ria StorytellerRia Storyteller

הרוחות סוערות בישראל, בחודשים האחרונים יש הרבה מאוד כאב, תסכול, פחד ואלימות שמתעוררים. תחושות של פילוג ונפרדות מרחפות מעל כולנו. לפני מספר שנים ישבתי עם עץ ערמונים בבלגיה שסיפר לי סיפור שהיה אז מאוד אקטואלי, קראתי אותו שוב והרגשתי שבימים אלו הסיפור הזה יכול להזכיר לכולנו מה באמת חשוב ומה פחות.. אני משתפת פה את הסיפור, בתקווה שהוא יתן עוגן לאלו שזקוקים לו.

גשר

בין שתי יבשות עמד גשר, כל מי שרצה עבר מצד אחד לצד שני.. הגשר לא היה רק מעבר בין יבשות, הוא גם היה מעבר בין מציאויות ועולמות שונים, כל זמן שהגשר היה שם היה טוב והחיים היו מעניינים. אנשים יכלו לחיות ביבשת אחת ולחוות מעט ממה שקורה ביבשת השניה, זה אפשר להביא סיפורים ומטעמים בחזרה ליבשת שלהם. גברים היו מתאהבים בנשים מהיבשת השנייה ובשתי היבשות היו זוגות מעורבים. כל זמן שהגשר היה, הוא אפשר לאנשים לראות את החיים בעולם האחר. אפילו שהם היו שונים מאוד, הם יכלו להבין את הדברים שמניעים את אלו שחיו ביבשת השנייה- להבין מה הם אהבו ורצו, גם אם החיים שלהם היו במקום אחר והמציאות שלהם הייתה שונה מאוד. אלו היו שתי היבשות - מצד אחד של הגשר היתה היבשת שחורה – האדמה שם הייתה כהה מאוד, האנשים כהי עור והדרכים היו דרכים של לילה, מסתורין וחלומות. הם היו אנשים של עומק וידיעה פנימית, והיו להם שורשים חזקים באדמה – אנשי היבשת השחורה. בצידו השני של הגשר, ביבשת השנייה, המציאות הייתה שונה לחלוטין, זו הייתה מציאות של צבע וצבעוניות, כמה שיותר צבע וכמה שיותר צבעוני. זה היה מקום של חגיגות ריקודים ומשחקים- שעשוע היה העניין שלהם. הם אהבו להתקשט בכל צבע אפשרי ובעצמם היו צבעונים, האדמה שם הייתה צבעונית ומלאה פרחים וציפורים בכל מקום. זו הייתה המציאות של כל אחת מהיבשות, והגשר – הוא חיבר ביניהן. גם הזקנות ביותר לא זכרו מתי הגשר נבנה. כך אפילו שכל תרבות שמרה על ייחודה, הקשרים ביניהם היו טובים ואפשרו לאלו שמציאות חייהם הייתה שורשים לטבול בעולם של מסיבות, ולאלו שחיו צבע לגעת במקום של עומק ושורשים. אף פעם לא הייתה שאלה, למה הם כאלו ואנחנו כאלו, אלו היו החיים וכך המציאות הייתה. עד שיום אחד דברים החלו להשתנות... זו הייתה שנה בה מספר נשים יפות מיבשת הצבע עברו ליבשת השחורה, לחשושים התעוררו בקרב הגברים הצעירים, לחשושים שאומרים "איך הם מעיזים לקחת לנו את הנשים היפות" ... אפילו שאותן נשים בחרו מעצמן לעזוב... הלחשושים הולידו מילים שאמרו שהם יעשו את אותו דבר - ייקחו את הנשים היפות ביותר מהם. אותו געש שהחל לבעבע הפך לטינה ורצון לנקם. הזקנים של השבט ראו את זה, אך לא התעסקו בזה יותר מידי, "נו נו הצעירים האלו, תמיד יש להם שטויות בראש" הם חשבו "זה יעבור..." אך זה לא עבר.... אותם צעירים יצאו לילה אחד עם לפידים ועברו את הגשר ליבשת השחורה, הם הציתו אש בבתים של אנשים ישנים, ואש בשדות.... והסתלקו משם. אך אנשי היבשת השחורה ראו היטב מי אלה היו, ואחרי שהצליחו לכבות את האש ולטפל במי שהיה צריך, החליטו שזה זמן לנקום! בעיקר צעירים חמומי המוח, שלא הקשיבו לאלו שאומרים שיש דרכים אחרות לפתור את העניין. והיה נראה שגם אלו שאמרו שיש עוד דרכים, לא לחלוטין היו בטוחים בכך... כעבור מספר לילות, יצאה משלחת של צעירים עם סכינים ורצון לנקום, בלי לחשוב הם פגעו והרגו אנשים מהיבשת הצבעונית. זעם, כעס, עלבון וכאב נולדו... פתאום לא עברו עוד אנשים בגשר, אלא הוצבו עליו שומרים משני הצדדים לוודא שאף אחד לא יוכל לחצות! עידן חדש החל. עידן שבו כל אחד לעצמו, כל יבשת לדרכה והתנהלותה, כל אחד לאמת ולדרכים שלו... המלחמה נעצרה מבחוץ, אך דברים חדשים התעוררו בתושבי היבשות, פתאום החלו דיבורים שלא היו שם קודם-"אנחנו יותר טובים מהם" "הדרך שלנו היא הנכונה" "אנחנו צודקים והם טועים"... פתאום דרכי החיים שהיו תמיד בחירה פשוטה של אנשים, הפכו ל"אמת" שמי שלא בוחר בה הוא לא רצוי. עידן של כאב גדול נולד והוליד סיפורים על "האחרים", אלו שביבשת השניה וכמה הם פחותים ובזויים. פתאום, במקום לחגוג את שהם, הם החלו להצדיק את מה שהם, ולהשתמש בזה כדי להרגיש עליונות. גם אם פה ושם נשמעו קולות של אלו שזכרו דברים אחרים, מציאות אחרת, אפשרויות אחרות לחיים וידעו שהצד השני הוא לא באמת האופל בהתגלמותו. קולות אלו הפכו לאבק, אל מול שעטת עדר הצדק שדהר במלוא העוצמה. פתאום החגיגות הפסיקו להיות חגיגות של צבע אלא הפכו לחגיגות של לאומנות. פתאום הקסם של המעמקים והשורשים הפך לכזה שמוליד מתוכו אופל ושנאה. איש כבר לא העז לחצות את הגשר. והגשר שתמיד היה מתוחזק, אט אט התבלה ויום אחד התפרק. צהלות שמחה היו בשני הצדדים כשזה קרה... ומציאות חדשה נולדה... מציאות של כאב ונפרדות, מציאות של עליונות, פתאום המושג צדק הפך מאוד משומש. אותם קולות של צדק ומה נכון חלחלו פנימה אל תוך השבטים, והם לא הופנו אך ורק אל אלו שביבשת השנייה, פתאום בתוכם, ביניהם התחילו להיות הטובים והפחותים, אלו שיותר טובים ואלו שיותר מוצלחים ואלו שפחות. כך במקום שמחה על הצבע, נהייתה תחרות שאומרת שמי שיותר צבעוני הוא יותר טוב, ומי שפחות – פחות. נוצרו מעמדות והיררכיה והדבר שחיבר ביניהם הפך להיות הדבר שמפריד, חגיגת הצבע שאהבו כולם הפכה לדבר שמראה מי באמת "נכון" ומי קצת פחות. ביבשת השחורה, אצל אנשי השורשים והמעמקים, פתאום גם נהייתה תחרות.. לא כל אחד מגיעה עמוק מספיק, לא כל אחד יכול לצלול פנימה, יש יותר טובים ויש פחות, יש מוצלחים ויש את הפחותים.

המלחמה שהחלה בחוץ, הפכה למלחמה בפנים. הרבה כאב, הרבה מאוד כאב אפף את השבטים ביבשות השונות. במרוצת השנים היו אנשים שניסו לעצור את זה, אך ממש כמו שכדור שלג שמתדרדר במדרון צריך להגיע לתחתית ורק שם הוא יכול לעצור, כך גם אותם אנשים לא הצליחו לעשות דבר והתדרדרו עוד ועוד ועוד לתחתית. עד שיום אחד, מחלות פרצו, מחלות איומות שמעולם לא היו, תקפו את האנשים משני הצדדים והמצב הפך קשה, קשה מאוד.

כשהמצב היה כל כך קשה, כל כך נמוך וכל כך לא ניתן לפתרון, החליטו להקשיב לזקנות בתקווה שאולי הן ידעו מה לעשות. שלוש זקנות ביבשת הצבע התאספו ובדקו מה יכול לעצור את המחלה שמתפשטת לה בין אנשי השבט ואחרי ימים רבים של בדיקות הגיעה התשובה – מרקחת שורשים אותם אפשר למצוא רק ביבשת השחורה. ביבשת השחורה, גם שם המצב התדרדר והגיע למקום של מחלות רגשיות - תחושות קשות ודכאון, כשהמצב היה קשה מנשוא, החליטו להתייעץ עם הזקנות. שלוש זקנות שיודעות סודות וכשפים התאספו ובדקו, שאלו וגילו שהדבר היחיד שיכול לעזור, זו תמצית צמחים שעשויה מפרחים שנמצאים ביבשת הצבעונית. אפילו שלא היה רצון לפגוש את אותם בזויים שנמצאים בצד השני, המצב ביקש ריפוי והיה ברור לכולם שמדובר בעתיד השבטים והמשך קיומם. בחשש מה ומעט בזהירות הלכו להם משני הצדדים אנשים לתקן את הגשר שיאפשר לחצות לצד השני. כמובן שכדי לבנות גשר חייבים לשלוח ענפים מצד אחד לצד השני ונדרש שיתוף פעולה, כך אותם גברים צעירים, אלו שהיה להם את הכוח לבנות את הגשר, החלו לשתף פעולה עם הגברים בצד השני – כי לא הייתה דרך אחרת.

בסופו של דבר הגשר הושלם.


זקנות משני הצדדים עלו עליו ונפגשו באמצע, מביאות מתנות, מבקשות בקשות, אומרות מילים של רצון טוב ורצון לעזור...


השיקויים והתמציות עבדו והמחלות עברו....


לרפא את המחשבות הקשות והרגשות נדרשו עוד כמה דורות.

אך הגשר המשיך להיות מתוחזק ולעולם לא הוזנח עוד. סוף מקווה שאהבתם את הסיפור,

הוא ניתן לכם באהבה, אתם יכולים לשתף אותו עם אחרים - לספר אותו בסדנאות, מול תלמידים ובכל הזדמנות אחרת. הבקשה היחידה שלי היא שתשמרו על שלמות ותוכן הסיפור וציינו שהסיפור הגיע מהעצים, דרך ריה מספרת הסיפורים שנודדת באירופה ומקשיבה לעצים זקנים.


.A story from an old Chestnut tree in Middelheim Park, Antwerp, Belgium רוצים לקבל עדכונים בכל פעם שסיפור עולה לאתר? לחצו על הקישור והצטרפו לקבוצת ווטסאפ שקטה שכל עניינה הוא עדכוני סיפורים


118 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page